אז מה היה לנו כאן?

זה היה לא פחות ממשחק גדול. התקפי, מותח, רב תהפוכות, ובעל סוף טראגי, כמו החיים. המשך ישיר, מרהיב ועצום לעונה אגדית. משחק שתמצת בתוכו את כל מה שאנחנו אוהבים בכדורסל. משחק שהפריד בין הילדים לגברים, והראה שברגעי האמת מתעלים השחקנים הגדולים באמת. כן, המשחק הראשון בין פיניקס לסן אנטוניו, בסיבוב הראשון של הפלייאוף, היה המשחק הכי טוב בפלייאוף 2008.

זה לא שלא התרגשתי יחד עם שלושת הגדולים של בוסטון שסוף סוף זכו באליפות, וזה לא שלא נחמץ ליבי על קובי, שעד שנהיה בן אדם הועם זוהר ה-MVP המוצדק שלו בסדרת גמר חלשה; זו פשוט העונה הרגילה, המרתקת והבלתי נתפסת שקדמה לפלייאוף, היא האשמה. היא הגדילה את הציפיות והפכה את הפוסט סיזן לאנטי קליימקס חיוור, למרות המיתוס והנוסטלגיה שאפפו את סדרת הגמר.

כן, היו למנו משחקים גדולים – הקאמבק הגדול של הסלטיקס במשחק 4, המשחק השביעי בין הסלטיקס לקליבלנד ואפילו רגעים בסדרה בין דטרויט לאורלנדו – אבל אין מה להשוות ביניהם לספרינט הרצחני וחסר הרחמים על ראשות המערב בין החודשים פברואר לאפריל, שהיה מותח, צמוד ואיכותי יותר מכל פלייאוף בשנים האחרונות. הפלייאוף האמיתי, אם תרצו, בה נמדדה באמת האיכות של קבוצה שדחפה את עצמה למקסימום, ביצעה טריידים נואשים וסחטה את הכוכבים שלה.

וזו גם הסיבה שאותן אשליות שהתעוררו בנו היו מופרכות מלכתחילה; הרי המערב נותר כה מותש ורצוץ מהמרוץ, שמגוחך היה לצפות מהקבוצות המצוינות שבו להמשיך ולשמור על הקצב; להמשיך ולהתעלות אחרי שכל האנרגיה כבר נגמרה מהמצברים. יהיה נאיבי לחשוב שהסיפור הזה לא השפיע גם על סדרת הגמר.

הכרוניקה הזו מעלה שאלה מהותית יותר. מה עדיף - עונה מבוקרת ופלייאוף בדופק מהיר, או חודשיים וחצי של טירוף יומיומי, הפכפך ובלתי צפוי, עם פלייאוף שבו לביתיות יתרון מכריע, שגורם גם לסדרות הצמודות – ניו-אורלינס נגד סן אנטוניו למשל - להיות פיקציה, מכיוון שכל משחק בתוכן הוא חד-צדדי ומסתיים בהפרש גבוה? קשה לקבוע. מצד אחד לא הייתי מחליף את העונה הרגילה במערב, זו שגרמה לדפיציט על בסיס כמעט יומי בשעות השינה שלי, תמורת שום הון שבעולם. מצד שני, הנה אני מתלונן שלא גמרתי בשיא.

קחו לדוגמה את אטלנטה הוקס. עצם העובדה שחבורת הילדים הזו מצאה את עצמה בפלייאוף, עם 37 ניצחונות בלבד, הייתה אמורה להסב מבוכה גדולה לליגה. אבל אז הגיעה הסדרה מול בוסטון, וברגע אחד הכל השתנה. פתאום האולם מלא באוהדים מטורפים, פתאום יש אווירה מחייבת, השחקנים מבינים שלמישהו אשכרה אכפת מהם, הם מגלים שיש בכדורסל מין מושג ערטילאי שקרוי "הגנה".

ברגע אחד ג'ו ג'ונסון הופך מעוד מישהו עם פוטנציאל ל"אחד השחקנים הכי אנדרייטד בליגה" (כפי שהגדיר אותו קווין גארנט), ג'וש סמית הוא כבר לא עוד סתם שחור שקופץ גבוה, אלא ווינר שמככב במאני טיים, פתאום נזכרים שיש לקבוצה הזאת היסטוריה, מסורת, קהל, מאמן. זה הקסם הייחודי של הפלייאוף, הוא יכול לעשות אפילו מאטלנטה קבוצה. או כמו שנזף בהם באחד השידורים הפרשן המהולל ג'ף ואן גנדי: "איפה הייתם עד עכשיו?".

זה היה הפלייאוף שבו זכינו להכיר מקרוב את כריס פול, הדבר הכי דומיננטי שדרך על המגרשים מאז הוד רוממותו. אלו היו הימים שבהם התאהבתי לראשונה בסן אנטוניו, שהוכיחה את גדולתה גם במשחק השביעי בניו אורלינס וגם בתגובות האצילות של שחקניה אחרי העבירה של דרק פישר על ברנט בארי בשנייה האחרונה של המשחק הרביעי, זה שהרג את הספרס.

אלו היו הלילות שבהם התחוורה לנו המציאות, ונאלצנו להיפרד משלוש קבוצות נפלאות, לפחות במתכונתן הנוכחית: דטרויט, פיניקס ודאלאס. תודה חברים, אנחנו כבר מחכים לראות אתכם חוזרים בכוחות מחודשים. כמו כן, זכורות ההתעללויות של קובי בכל מה שניצב מולו, ההתקוטטות ההיסטורית בין פירס ולברון במשחק מספר 7, השלשה המטורפת שדאנקן השחיל על הפרצוף של אמארה, או ההתבטאויות המרגשות של ראשיד אחרי ההדחה של דטרויט. כל זאת מבלי להזכיר את הגמר הבלתי נשכח בין האימפריות, שכלל את הקאמבק המופלא של הסלטיקס במשחק מספר 4 בקלאסיקה על זמנית. לצפות ליותר מזה זו כבר חמדנות.

בסופו של דבר, עם כל הצער, הפלייאוף זו גם התקופה היחידה בשנה שמאפשרת לחובבי ה-NBA להתמסר לענף. אלו הימים הנדירים בהם ערוץ הספורט נזכר שיש לו את הזכויות על הליגה ומספק לאוהדים מינון נורמלי של משחקים ושידורים, אלו הלילות שבהם אתה נזכר שלליגה הזאת יש את איש השיווק הטוב בעולם; ואין מדובר באדם האחראי על הפרומואים המרגשים (Where amazing happens, there can only be one) או על הילוכי הסופר-סלואו-מושן המצמררים. מדובר בקווין גארנט.