לא בליגה של אלוהים

העונה המופלאה של קובי הסתיימה במפח נפש שהעלה סימני שאלה סביב יכולותיו הבלתי נגמרות, וחשפה בפני העולם כי מדובר בבן אנוש. ג'ורדן הוא בטח לא

גיל קדרון

כמעט בלי לשים לב, התקיים השנה בלב הוליווד אחד הסיפורים המרטיטים והבלתי רגילים בעולם הספורט, סיפור של חזרה לגדולה, של הכרה שסוף סוף הגיעה, של אהבה שמחלחלת ללב. ובסופה שברון לב. האנטי קליימקס שהיא עונת 2007/8 של קובי בריאנט אינה בדיוק סיפור שתסריטאי הוליווד יהפוך לסרט, בגלל שבלה לה לנד אוהבים בעיקר סוף מרומם נפש, אבל מי יודע, אולי יש שם איפשהו איזה כותב צרפתי שיעשה מטעמים מהטרגדיה הזו.

טוב לדעת (מקודם)

התקף לב: איך מונעים ומה עושים במקרה והוא מופיע

לכתבה המלאה

על גג העולם

איזו שנה עברה על בריאנט. בחודש יוני אשתקד הוא אמר שברצונו לעוף מהלייקרס, ששיקרו לו, רימו אותו, ולא חיזקו את הקבוצה כפי שסוכם ביניהם. אחר כך הוא חזר בו, ואז חזר מהחזרה בו, ובסופו של דבר חזר מהחזרה של החזרה בו. וחוזר חלילה. במשחק הראשון בסטייפלס סנטר שרקו לו בוז, הקהל ביונייטד סנטר בשיקגו זעק "קובי, קובי", אבל הלייקרס היו בשלהם, וסירבו לוותר על החלק השני בצמד הקטלני במילניום הנוכחי, אחרי שהטרייד על שאקיל, אפעס, לא הניב את הפירות המצופים (למרות שבמיאמי דווקא די שמחים על הדגל שבתקרת האולם).

במהלך העונה הניצחונות החלו לבוא, וכל הצדדים ירדו מהעץ. או אז הגיע שי לחג (כנראה שלנוצרים יש איזה חג מוזר בתחילת פברואר בו הם מוותרים על עתידם בתמורה לכלום) מממפיס, ובתוך הקופסה התגלה קטלוני גבוה וכשרוני שיודע לקלוע, לחסום, למסור ולקחת ריבאונדים. פתאום, הייתה לבריאנט קבוצה שחושבת אליפות.

הקיטש כבר איים לעלות על גדותיו כשמירוץ הפלייאוף הצמוד ביותר אי פעם הסתיים עם LA בטופ, ועם תואר ה-MVP הראשון למספר 24. רק כדי לוודא שהמטאמורפוזה התדמיתית הושלמה, הגיעו שלושה סיבובי פלייאוף מרשימים, כולל מכת נבוט לאלופה בגמר המערב, שהקינוח שלה היה, אחרי קאמבק אדיר במשחק מספר 1, 39 נקודות במשחק מספר 5.

כאן נעמד בריאנט על גג העולם, נהנה לראשונה בקריירה שלו מאהבה תקשורתית מקיר לקיר, לפרגונים מהשחקנים, מהמאמנים, מהפרשנים, ואפילו מאוהדים יריבים. לפתע התברר שכל הטענות על כך שאיננו שחקן קבוצתי, על כך שאיננו מנהיג אמיתי, על כך שהמטרות שלו מונעות מאנוכיות, שהוא הורס יותר מאשר תורם - כולן הוצאו לגמלאות. הרי בריאנט סחב קבוצה צעירה לאליפות המערב, ומיטב פרשני ארצות הברית וישראל היו בטוחים שהמסע המופלא שלו יסתיים בטבעת ראשונה שהינה רק שלו. לא של שאקיל, לא של המשולש - שלו. הגב של מייקל ג'ורדן כבר החל לבצבץ אי שם באופק, בטווח ראייה.

"העונה הזו לא תעלה חיוך על שפתיו"

הביקורות על קובי תמיד היו על יכולתו, או חוסר יכולתו, לרתום את כשרונו האישי הבלתי נגמר ואופי הווינר האולטימטיבי לתוך המסגרת הקבוצתית. לכולם היה ברור שאין לו שום בעיה לקלוע 35 למשחק, והכל עניין של החלטה לא לעשות זאת, לוותר על הסטטיסטיקה האישית למען הניצחון.

"אני לא חושב שמשהו שקרה השנה יהיה חשוב עבורו במיוחד או יעלה חיוך על שפתיו, לאור התוצאה הסופית", אמר חברו לקבוצה דרק פישר אחרי התבוסה במשחק 6 מול בוסטון. "איך שאני מכיר אותו, הוא היה מחזיר את תואר ה-MVP אם המשמעות של כך הייתה שתהיה לו הזדמנות נוספת לשחק בעבור האליפות. עד כדי כך חשוב לו לנצח".

כל מי שעקב אחר הקריירה של קובי וראה את פניו בסיום אותן אליפויות בין השנים 2000 ו-2002 יודע בדיוק עד כמה צודק פישר. השמחה הייתה טהורה ומוחלטת, ומשקלה היה גדול בהרבה עבורו מאשר עוד תואר מלך הסלים או אותו MVP שחמק מבין ידיו כל כך הרבה שנים. הכל היה שאלה של צוות מסייע טוב ושל אמונה בחבריו. אבל בתום מה שאחד מהעיתונאים הוותיקים של הבוסטון גלוב כינה כ"סוויפ הראשון בשישה משחקים בהיסטוריה של ה-NBA", גם הנחת המוצא הזו - זו שהייתה כל כך ברורה מאליה לגבי קובי ועבורו - עומדת כעת בפני סימן שאלה ענק.

"בהזדמנות הראשונה שלו למצב את המורשת שלו כשחקן שזכה באליפויות ללא שאקיל אוניל, נראה בריאנט במשחק השישי כאילו שעול כבד יותר רובץ על כתפיו", כתב פיל פלאצ'קה מהלוס אנג'לס טיימס. "הוא קלע רק 7 מ-22 זריקות, שרובן היו פרועות. היה לו אסיסט אחד בלבד וארבע איבודים... הוא היה נוראי, ולא הצליח לחדור מול ההגנה האישית הבסיסית ביותר, לא הצליח לסחוב קבוצה שצריכה הייתה שיסחבו אותה. בשישה משחקים הוא קלע רע והנהיג בצורה לא עקבית".

השתין במיטה

הממוצעים של הממבה בששת משחקי הגמר אינם עומדים בקנה אחד עם מה שמצופה משחקן ברמתו, ובעיקר עם מה שהוא מצפה מעצמו - 25.7 נקודות ב-40.5 אחוזים מהשדה ו-79.6 מהעונשין, 5 אסיסטים, 2.7 חטיפות ו-3.8 איבודים. אבל הסיפור של הגמר מבחינת קובי הוא הרבה יותר מאשר המספרים היבשים. השורה התחתונה והמפתיעה כל כך היא שהוא פשוט קרס. לא הצליח להתמודד עם היריבה. נשנק. נכשל.

גם לברון ג'יימס התקשה עד מאוד מול ההגנה האימתנית של האלופה הטרייה, אולם ככל שנקפו המשחקים הוא השכיל ללמוד אותה, ובסופו של דבר סיים את העונה שלו בתצוגה אדירה של 47 נקודות מול הירוקים. קובי? נדמה היה שממשחק 3 הוא רק הולך ודועך.

את משחק מספר 4 הוא לא ישכח לעולם. בסיומו אמר למיקרופונים כי הלייקרס "השתינו במיטה, ואני לא מתכוון לכתם קטן שאפשר להסתיר בעזרת מגבת". ומי שהשתין יותר מכולם היה דווקא הוא, עם 17 נקודות ב-6 מ-19 מהשדה, ובעיקר עם חוסר יכולת להנהיג את קבוצתו שלו בדרכה לקריסה הגדולה ביותר שמעמד הגמר ראה מאז ומעולם.

בזמן שהסלטיקס כרסמו ביתרון 24 הנקודות של הלייקרס, מול הקהל הביתי של מר בריאנט, לא רק שלא יכול היה לעשות דבר כדי למנוע את המפלה, הוא הוא עצמו היה המפלה. וכשבצד השני נותן פול פירס את תצוגות חייו, הנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא נראתה כואבת אף יותר.

בשק שוק

יעבור עוד זמן עד שניתן יהיה להכניס את התצוגה של קובי בגמר לפרופורציות נכונות ולקבל קנה מידה היסטורי. אך בינתיים אין ברירה אלא להעלות מן האוב את הפעם האחרונה בה שיחק בגמר, אי שם ב-2004 מול הפיסטונס, גם אז הפסיד את התואר, בחמישה משחקים לא פחות כואבים. המספרים שלו, אז כמו היום, לא גילו את התמונה המלאה: 22.6 (בממוצע של 22 זריקות) ב-38 אחוזים מהשדה, 4.4 אסיסטים ו-3.6 איבודים. ואם זכרוני אינו מטעה אותי, היה לו אז "צוות מסייע" לא רע בכלל של שאק, קארל מלון, גארי פייטון, ריק פוקס, דרק פישר ורוברט הורי.

אבל יותר מכל, מול דטרויט כמו מול בוסטון, בריאנט נראה שוכב עמוק בתוך שק שוק בעל דפנות עבות במיוחד. הוא נראה חסר אונים להשפיע על המשחק ולתרום לקבוצתו, בשני צידי המגרש.

הכוכב של היריבה של בריאנט בגמר 2008, קווין גארנט, ידוע בתור איש שיש לו יותר אנדרנלין מדם בוורידים, מה שהופך אותו לשחקן שהוא, אבל גם מגביל אותו במצבי לחץ. אבל גם בימים הגרועים ביותר, KG מופיע להגנה ויודע לתרום מבלי לתפקד בצד ההתקפי. בריאנט, להבדיל, נראה בצד ההגנתי גרוע יותר מאשר בהתקפה. לעיתים קרובות איבד את פירס, או נפל קורבן להטעיות הגוף שלו, ולא הצליח בשום שלב למנוע ממנו להיכנס לטבעת.

בנוסף, גם כשעבר לשמור את רייג'ון רונדו, ובעצם תיפקד כעזרה בכל פעם שמישהו מתקרב לצבע, לא ראינו ממנו מהלכי הגנה גדולים, דאבל טים מתוזמן היטב, אגרסיביות, ואפילו לא מאמץ עילאי. "קובי, לטעמי, איננו שומר גדול", אמר במהלך הסדרה אחד מאוהדיו הגדולים בתקשורת, הפרשן ג'ף ואן גנדי. "הוא שומר גדול לפרקים, אבל לא בצורה עקבית".

תמונה שנחרטה בזכרון במשחק מספר 5 הייתה כאשר נמסר כדור לג'יימס פוזי, שחיכה על קו השלוש. בריאנט עמד שני מטרים ממנו, ויכול היה לזנק עליו כאילו חייו תלויים בכך, אבל העדיף לרוץ לקראתו בקלילות עם יד מונפת אל על, ואז לשעוט לצד השני ברגע שהכדור השתחרר, בתקווה שהחטאה תעניק לו דאנק קליל. אלא מה, הכדור צלל פנימה. אפילו המהלך ההגנתי המשמעותי ביותר של ה-MVP בסדרה, אותה חטיפה מפירס בסוף גיים 5, נבעה יותר ממזל ומהימור מוצלח מאשר מתוכנית הגנתית ומחויבות אישית שהופכת שחקנים לשומרים גדולים.

חולשתו העיקרית: אנושיותו

אין כעת ברירה אלא להשיב את אותה השוואה לא רלוונטית לג'ורדן. במשחק השישי, כשהפער הלך ותפח למימדים היסטוריים, הקהל בגארדן פתח בשירה אדירה, "אתה... לא... ג'ורדן!", ומאוחר יותר "איפה... קובי?". במשחק 5 נראה ג'יימס פוזי, בהיעדר ראיות שיפריכו זאת, מתנגש בבריאנט עם חזהו בהתגרות, מביט הישר לעיניו ושולח כמה מילים נעימות.

השחקן שנבחר שוב ושוב על ידי מאמנים, מנהלים ושחקנים כשחקן הקלאץ' הטוב בליגה, כשחקן המפחיד בליגה, איבד את כוח ההרתעה שלו, את יכולתו לצחוק אחרון. אותו ג'ורדן נפל במשחק עונה רגילה בקליבלנד ב-1990 לפרקט בתחילת הרבע הראשון, ושמע את הקהל שמח ומאושר. זו הייתה, לדבריו, המוטיבציה לקבור אותם עם 69 נקודות אדירות. עד הפרישה שלו הפך למנהג להעמיד במקומו כל אלן אייברסון, ג'ראלד ווילקינס, לארי נאנס, קרייג הילו, ג'רי סטאקהאוס, או ג'ון סטארקס שהעז לדבר סרה באלוהים החיים.

וכאן החלק הסנסציוני ביותר בהופעה של קובי בסדרת הגמר. הפחד היחידי שנראה בסביבתו היה הפחד שבעיניו במשחקים 4, 5 ו-6. אותו אופי דורסני שנראה היה שלעולם לא יתקפל בפני איש נסדק. ואת הסדק הזה ייקח זמן לאחות. התברר שמאחורי המשפטים שמשוחררים לתקשורת אחרי תצוגות רעות ("זו לא הייתה ההגנה, היו לי זריקות טובות שפשוט לא נכנסו") עומד בן אנוש, שגם לו, כמו לכולנו, לפעמים לא הולך, ובטחונו, כמו בטחוננו, עשוי להתערער. וזאת להבדיל מאתם-יודעים-מי.

האתגר הבא שלו הוא לקחת את אותו פחד, כפי שאמר במסיבת העיתונאים בסיום הסדרה ("זה לא מובטח לאף אחד. ישנם אנשים שהגיעו למעמד הזה ולעולם לא חזרו אליו") ולהשתמש בו כדלק מחודש, לתחייה נוספת, לשיקום אחרון בהחלט. הוא בטוח שהוא יכול לעשות זאת, עד כמה שמישהו אנושי לחלוטין יכול להיות בטוח.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully