עוד כוכב נופל

זה כבר לא צירוף מקרים, באמת קורה כאן משהו טוב. אחרי כמה טורנירים רצופים שהסתיימו באכזבה, הסטטיסטיקה הייתה חייבת להתיישר. זה כבר מעבר לאיכות של המשחקים או לדרמות המופלאות, ניתן ממש לחוש את האנרגיות החיוביות סביב האליפות ואת המחויבות של כל המעורבים לספק לקהל הנאה. לרגעים אמש נדמה היה שטורקיה וקרואטיה מתקשות לעמוד בסטנדרטים שהוצבו עד עתה (על אף שאחרי ההצגה של גרמניה ופורטוגל היינו בהחלט מקבלים בהשלמה ירידת מתח), אבל אז הגיעו המהפכים של הדקה האחרונה והפנדלים, שהזכירו שוב שמדובר בקלאסיקה. יש אווירה של חגיגה, ובינתיים אף אחד לא מוכן לקלקל אותה.

זה מתחיל מאיתנו. הנבחרות יודעות שכל מהלך שלהן נבדק ונבחן על ידי מיליוני עיניים, ואין מהלך שמתחמק מעדשת המצלמות ומביקורת דעת הקהל. יוון המשיכה בבונקרים, ונקטלה מכל עבר. דומנק הרס את צרפת, והפך לאיש מאוס לא רק במדינתו, אלא בכל היבשת. הצופים רואים הכל, אי אפשר לעבוד עליהם. אם תשחק מלוכלך, יתפסו אותך; אם תלהטט ותחייך, יהללו אותך. אין כמעט כרטיסים אדומים, עבירות אלימות, תקריות משמעתיות או חוסר ספורטיביות. יש התכווננות חיובית. פורטוגל זלזלה בהפסד מול שוויץ, ונענשה מיד. אפילו הבעיה המסורתית של טורנירים מהסוג הזה – קהל סטרילי ואווירת קונצרטים ביציעים – אינה מתקיימת הפעם, כשגם האוהדים מספקים אווירה לוהטת. יש מסיבה, וחוץ מהגרמנים - אף אחד לא מוכן להרוס אותה.

אבל בניגוד למה שרבים חושבים, הגול של באלאק מול פורטוגל הוא רק המשך טבעי של המגמה החיובית של האליפות. מעבר להיותו קלאסי (הרי אין טורניר גדול בלי שגרמניה מדיחה את אהובת הקהל), הניצחון הגרמני ייצג את ההבדלים בין הנבחרות והזכיר את מהות הכדורגל. נכון, יש חגיגה, אבל בכדורגל לא מספיק להיות צודק, צריך גם לדחוף קצת ברחבה. פורטוגל הגיעה למשחק זחוחה ושחצנית, רונאלדו חשב בעיקר על הבחורות שמחכות לו במדריד, סקולארי הצהיר שהוא חתם בצ'לסי "רק בשביל הכסף", וזה רק סימבולי שגרמניה הייתה זו שהענישה אותם, הטיחה אותם בחזרה לקרקע ועשתה צדק. עכשיו רק צריך לקוות שההולנדים יעשו להם את אותו דבר בגמר.

משהו רע עובר גם על יורם ארבל. השדר הוותיק נמצא כבר הרבה שנים מעבר לשיאו, אף אחד כבר לא מופתע כשהוא מתקשה בזיהוי השחקנים או מתבלבל בין קרן לנבדל, אך נדמה שתופעות הלוואי של גיל הבלות כבר נותנות את אותותיהן. קצת מביך לזהות את הידרדרותו של ארבל הסמכותי, שליווה אותנו לאורך כל כך הרבה שנים עם הרבה התלהבות ואהבה למשחק, אך לאחרונה מסתמן כלא רלוונטי.

מאיר איינשטיין, מנגד, ממשיך להשתלט על ההצגה. הוא רציני, מקצועי, ממלכתי, כמעט אלמותי. לא פעם הוא נוטה להתלהבות יתר, אך קולו עדיין סמכותי ומלא ביטחון, היכרותו עם חומר השחקנים מרשימה, הוא לא מהסס לפסוק בדעתנות, משדר בסמכותיות ונוכחותו משרה סוג של רוגע. ובכל זאת, בקרב בין שני השדרים הוותיקים, שמייצגים שתי גישות מנוגדות למשחק, אני עדיין זוכר חסד נעורים לארבל הישן והטוב ומעדיף את האמוציונליות שלו על הרשמיות של איינשטיין. אבל כדאי שיתאפס מהר, לפני שזה יהיה מאוחר מדי. לא רחוק היום שבו יקרה לו מה שקרה אמש לאחד מפרשני צ'רלטון, ששכח את המיקרופון פתוח והודה בפני עם ישראל ש"אני לא מאמין שפספסתי את הגול".

כדאי לרונאלדו להביט לצדדים בחשש, ולראות מהו גורלם של כוכבים שחצנים ובאיזו מהירות יכולה לחלוף לה תהילת עולם. רק לפני שנתיים תיירי הנרי היה השחקן הכי מלהיב באירופה, עם חיוך יהיר וגישה מתנשאת, והיום הכדורים פוגעים לו בצד הלא נכון של הנעל. קובי בריאנט הגיע לגמר הפלייאוף בגישה מתרברבת ויומרות לרשת את אלוהים, והיום כמעט כל חובבי הכדורסל שמחים בכישלונו. על נפילתו המבישה של אייל ברקוביץ' אין טעם להרחיב את הדיבור. אל לו לרונאלדו לקחת את התהילה כמובנת מאליה. הנפילה מהמשמים יכולה להיות לא רק כואבת, אלא גם להסב לחובבי הספורט הנאה גדולה.