טוב לחיות בעד ארצנו

שגעת. זו המילה לתאר את מה שהתרחש ביום שישי מחוץ לאצטדיון ארנסט האפל כמה שעות לפני המשחק בין קרואטיה לטורקיה. אם מישהו חשב ששלושת המשחקים האחרים יהיו אטרקטיביים בהרבה, הגיעו עשרות, ואולי מאות אלפי אוהדים לעיר הבירה האוסטרית כדי להתקרחן עם הדגל ועל הדרך לקוות להמשך המסיבה בחצי הגמר.

טורקיה וקרואטיה כבר הגיעו לחצאי גמר במונדיאלים, אבל שתיהן עדיין נחשבות לאנדרדוגיות וכל העפלה שלהן לשלבי הכרעה מושכת גל אדיר של לאומיות מהסוג הטוב. אם איטליה, גרמניה ואחרות, כבר רגילות להגיע למעמדים כאלו וההתרגשות תופסת בשלב הרבה יותר מאוחר, הרי שהקרואטים והטורקים היו מצויים ביממה שקדמה למשחק בעיצומה של מסיבת ענק מתפרצת וספונטנית. זה הזמן לחגוג את הרגע.

שתי קהילות המהגרים הגדולות ביותר בוינה הן הטורקית והקרואטית, ומחוץ לאיצטדיון אפשר היה להבחין באוהדים של שתי הקבוצות משוחחים בגרמנית. ארבעה צעירים שהגיעו בבוקר המשחק מעיר הולדתם, פרנקפורט, נצבעו בצבעי מלחמה אדומים ועטו על עצמם דגלים גדולים של טורקיה, שנראו כמו גלביות בלתי נגמרות. "טורקיה נמצאת בלב שלנו", הסכימו כל הארבעה פה אחד, "זה לא שאנחנו מרגישים יותר טורקים מגרמנים, אנחנו מרגישים רק טורקים".

הקהילה הקרואטית בוינה קטנה יותר, אבל נסיעה אליה ברכב מזאגרב אורכת כחמש שעות (על פי עדות של כמה אוהדים שהתיישבו על ההגה). ביממה האחרונה עשו את דרכם לבירת אוסטריה עשרות אלפי קרואטים, שהצטרפו למהגרים שכבר גרים כאן ולאלפים שהגיעו במהלך השבועיים האחרונים. במרכז העיר כללה המסיבה אבוקות ורימוני עשן, מחזה שהפך לשכיח בכל מקום אליו מגיעים האוהדים עם חולצות הדמקה.

מחוץ לאיצטדיון חיפשו עשרות אנשים כרטיסים, כשחלק גדול מהם ויתר על התענוג במהרה והחליט להסתפק במסיבה שהתקיימה בחוץ. רבע הגמר הזה הפך להיות המשחק של אוהדי הנבחרות, האופוריה השתלטה והתוצאה במגרש הפכה להיות רק האמצעי להישאר כאן עוד כמה ימים ולהמשיך להרגיש גאווה לאומית. עבור הצעירים שמעולם לא התגוררו בטורקיה או בקרואטיה, יכול להיות שזוהי הזדמנות בלתי חוזרת להניף את הדגל בגאווה וסופסוף להרגיש שייכות. חוק בוסמן גזל כל זהות לאומית מהקבוצות, אבל לפחות יש לנו את היורו.

ביציעים נרשמה שליטה ברורה של הקרואטים. ביומיים האחרונים שמענו שוב ושוב אוהדים, שחקנים ועיתונאים שסיפרו שבקרואטיה פשוט חולים על כדורגל. אפשר לקרוא טורים ודיווחים, לצפות בטלוויזיה או ביוטיוב, אבל צריך לראות אותם בלייב כדי להבין. אוהדים של נבחרות, בדיוק כמו השחקנים שלהן, נפגשים לעתים רחוקות ולכן רמת התיאום נמוכה מזו של קהלי הקבוצות. הגוש הקרואטי מזכיר קהל של קבוצה, גם ברמת העידוד וגם בפנאטיות.

על הדשא התמקדו שתי הנבחרות לא מעט בלוקה מודריץ'. התרנגול הטרי, שאתמול עוד סירב לדבר אנגלית במיקס זון, זכה להשגחה צמודה של האמיט אלטינטופ באזור עיגול האמצע ועבר לאחריותו של מהמט טופאל בחלק היותר קדמי. בפעמיים בהן הוא נמלט ימינה, הוא יצר שני מצבים לאיביצ'ה אוליץ', שבעט למשקוף ולאיבן רקיטיץ', שנבלם אצל רושטו דקה לסיום. מעבר לכך בקושי ראינו שחקנים שמנסים ליזום.

כיאה למשחק בין שתי נבחרות שלא מגיעות כל יום לרבע גמר היורו, החשש מספיגה גבר לעתים קרובות על האומץ לנסות משהו הרפתקני ומלבד אותו משקוף נרשמו הזדמנויות מועטות. אחרי עשרות שערים ותיקו 0:0 אחד, בין צרפת ורומניה שכבר לא נמצאות כאן, זכינו למשחק שרמת הכדורגל שלו לא תואמת את היורו הנוכחי, אבל הטורניר הזה כאן ובגדול ואם לא כדורגל גדול, אז לפחות דרמה גדולה. ביציע הטורקי כבר נרשמה תנועה קלה החוצה אחרי השער של קלאסניץ', אבל השחקנים של פאתיח טרים הראו לכל העולם שהם שוב לא מוכנים למות.

הצעירים מפרנקפורט קיבלו מתנה גדולה. עוד כמה ימים של הנפת דגל טורקיה בגאווה, קצת לפני שהם חוזרים להיות מהגרים שחיים בארץ זרה.