דייגו. מראדונה

זו לא אליפות שהצריכה 19 מחזורים מורטי עצבים, לא היה כאן מהפך מדהים של הרגע האחרון, גם לא משחק דרמטי וקובע על התואר. זה היה אמנם קשה ומתיש מאוד, אבל דייגו סימאונה הוא שוב אלוף ארגנטינה.

זו הפעם השנייה תוך 18 חודשים שסימאונה מניף את הצלחת כבר באותו טורניר בו הגיע לקבוצה. בפעם הראשונה עשה זאת עם אסטודיאנטס, בפעם השנייה עם ריבר פלייט, אחרי ארבע שנים מרירות ושבעה טורנירים שחונים של מועדון הפאר מבואנוס איירס. בכך הפך הקוסם סימאונה, 38, למאמן הצעיר הכי מצליח בתולדות ארגנטינה. כל זאת אחרי שפרש מכדורגל רק לפני שנתיים לערך ועם מעט מאוד ניסיון בהדרכת הקבוצה.

דניאל פסארלה אימן את ריבר פלייט במשך ארבעה טורנירים. 'הקיסר' היה אחד מהשחקנים הגדולים ביותר בתולדות המועדון ונבחרת ארגנטינה, אלא שהקדנצייה השנייה שלו בריבר לא הייתה מוצלחת וזה עוד בלשון המעטה. פעם אחר פעם הוא נכשל בהובלת ריבר לאליפות. יחד עם זאת היה לו את האומץ הרב להבטיח במאי 2007, כי אם עד דצמבר באותה שנה לא יצליח להביא תואר כלשהו הוא ייקח אחריות ויתפטר. לא הרבה מאמנים עשו ויעשו צעד כזה, שנבע מאהבה אמיתית למועדון ומהכרה עצמית ביכולותיו. ב-15 לנובמבר, אחרי עוד כישלון, פסארלה התפטר. לצערו, זה היה הצעד הטוב ביותר שלו.

עם כל הכבוד לאליפות המרשימה עם אסטודיאנטס והעובדה כי הוא בזמנו מנע מהיריבה המושבעת של ריבר, בוקה ג'וניורס, היסטוריה – אליפות שלישית ברציפות – הרי שהטלפון הראשון שריבר עשתה אל מאמן לא היה לסימאונה. המיז'יונריוס פינטזו להשיב לקבוצה שחקן עבר גדול אחר, ראמון דיאז, שסחף את סן לורנצו לתואר בקלאוסורה 2007. אבל לדיאז היה טוב בסן לורנצו וכניסה לסיר הלחץ האדיר של ריבר הרתיעה אותו. הוא לא האמין שיצליח להעיר את הענק. גם קרלוס ביאנצ'י הגדול רצה להמשיך ולהתרפק על הישגי העבר שלו, ומיאן ליטול פיקוד על הקבוצה משכונת נונייז. למה לו לקלקל את את הרזומה העשיר שלו, בקבוצה שאיבדה מהקסם שלה והפכה מוקד משיכה לכישלונות?

עד שזה הגיע לצ'ולו. סימאונה, בניגוד לשניים, ראה הזדמנות פז להזניק עוד את הקריירה שלו. אסטודיאנטס, שנהנתה רבות משירותיו, דרשה מחיר גבוה מאוד עבורו, אבל ההחלטה נפלו בקרבו. הוא התפטר ונטל על גבו הרחב את המשימה הבלתי אפשרית. סימאונה הפנים מהר מאוד להיכן הגיע. הדבר הראשון שעשה היה להחזיר ולהחדיר את האמון של השחקנים במועדון. "ריבר מספיק טובה כדי לא להסתכל על אף קבוצה, אלא רק על עצמה", אמר בראיון לפני תחילת העונה. היריבות בין בוקה וריבר מוכרת וידועה, אבל לא כל שחקן ומאמן, בטח אם לא גדלו בקבוצה, מאמצים את השנאה כלפי הצד השני. אבל אצל צ'ולו אין באמצע, רק שחור ולבן. טוטאלי. הוא מיהר להכניס עצמו לקלחת: "מי ששיחק בבוקה לא ישחק אצלי", הצהיר. "לעולם לא אחתים שחקן של בוקה". את ליבם של האוהדים הוא שבה. עכשיו צריך להעביר את רוח הלחימה והאמונה גם לשחקנים.

סימאונה עשה קריירה מרשימה ורבת תארים כשחקן. מתוך 19 שנות המשחק שלו עשה 14 מעבר לאוקיינוס, באירופה. הקשר הלוחמני שימש קפטן נבחרת ארגנטינה ורשם לא פחות מ-106 הופעות. לקראת סיום הקריירה, כשהרגליים התעייפו והראש הלך עם הלב, שב לקבוצת נעוריו, ראסינג קלוב. במהלך עונת הפרישה שלו (2005/6) הסתבכה קבוצתו בטבלה, וראשי המועדון ביקשו ממנו להחליף את המאמן המפוטר, פרננדו קירוז. צ'ולו לא חשש לקחת את המושכות לידיים. הוא הכריז במהרה על פרישה ועבר לצד השני של הקווים.

וזה בעצם שם המשחק אצל סימאונה. הוא הוכיח גם כשחקן, אבל בעיקר בקריירת האימון הקצרה שלו, כי הוא איש שלא מהסס לקחת החלטות ולא חושש מהתוצאות שלהן. סימאונה היה לוחם אדיר על המגרש. אחד שלא נכנע לרגע ולא חושש מאף יריב ואתגר. כמאמן הוא נחשב למוטיבטור ענק, כשהוא משלב זאת עם מחשבה טקטית, שלמד בשתי יבשות שונות. שני הדברים עליהם הוא שם את מרבית הדגש הם סולידריות במשחק ההגנה ולחץ על היריבה. אבל אל תטעו לחשוב שהוא מתרכז רק בחלק ההגנתי ומאמין כי משם תבוא הישועה. באסטודיאנטס הוא קידם רבות את שני הצעירים המוכשרים, חוסה ארנסטו סוסה ומריאנו פאבונה, שנמכרו אחר כך לבאיירן מינכן ובטיס, בהתאמה. בריבר הוא נתן את המושכות בידיו של דייגו ה'גמד' בואננוטה, שיוביל את הקבוצה.

העמידה על הקווים לא קלה ופשוטה לסימאונה. כשחקן הוא יכול היה לעשות הכול על המגרש. לצעוק, לדרבן, לתקל (יוסי אבוקסיס בטח מכיר את התחושה). כשהיה צריך, הוציא עצבים ללא כל בעיה על כר הדשא. כמאמן קשה לו לעמוד כאילו מהצד מבלי היכולת להשפיע כאן ועכשיו. הוא כבר חייב להיות הרבה יותר מאופק ומרוסן, מה לעשות שהוא חייב לשמש דוגמא. לעיתים זה נראה כאילו בכל רגע יפשוט את החליפה וייכנס לעשות סדר. כעת, כשרואים למה הוא קופץ יותר גבוה משחקניו בשער שמבקיעה קבוצתו, אפשר להבין למה.

בזמן שאימן את אסטודיאנטס התלווה אליו למשך יום צוות של עיתון הספורט 'קלרין'. הוא ראה את סימאונה קם מוקדם בבוקר ומגיע למגרש האימונים ראשון כבר בשבע בבוקר. משוחח ומכין את האימון עם צוות עוזריו. עושה הכול ומקפיד על כל פרט ופרט. שום דבר, כך נכתב בסיקור, לא מסיח אותו מן המטרה. אחרי ששחקניו ירדו מותשים מהאימון הוא עוד הלך לרוץ במשך שעה. כשנשאל על שיטת העבודה, אמר: "יש לי מחשב, אבל אני לא יודע איך להשתמש בו". בסוף שיחרר את המוטו שלו: "עבודה, עבודה, עבודה. זה הכול. עבורי, קיים אובייקט אחד והוא הניצחון".

נקודת המשבר הגדולה ביותר העונה הייתה כאשר תוך מספר ימים נוצחה ריבר בסופרקלאסיקו והודחה מגביע הליברטדורס. סן לורנצו של אותו דיאז השאירה אותה מוטלת שרועה ועוד לעיני אוהדיה במונומנטאל. האידיליה ששררה עד כה התנפצה, ורבבות האוהדים קיבלו את פניהם של השחקנים והמאמן במשחק הבא בבית בקריאות צורמות. הם כבר ראו איך שוב חולפת עוד עונה וכלום לא השתנה.

אלא שדווקא אחרי אותה הדחה, ידע סימאונה דבר שלא הרבה הבינו: "לא הצלחתי להירדם אחרי המשחק עם סן לורנצו. אבל ידעתי שעכשיו זה הכול או כלום. אמרתי לעוזרים שלי שנזכה באליפות. לשחקנים אמרתי שזה הרגע הגורלי שלנו. או שאנחנו מתקפלים ומוותרים על הכול או שאנחנו הולכים עד הסוף".

סימאונה מינף את אותם ימים קשים ליצירת אחדות ודבקות במטרה. ריבר שלו התחברה. מאז אותו הפסד במחזור ה-13 לבוקה, דהרה ריבר ואספה ארבעה ניצחונות בחמשת משחקיה הבאים. אלה לא היו משחקים גדולים עם הצגות, אבל היה בהם המון אופי, רצון ולחימה, כמו שסימאונה אוהב, כמו שסימאונה דרש. בדיעבד, גם אישתו של צ'ולו ואם ילדיו, הדוגמנית קרולינה בלדיני, ידעה שהוא יעשה את זה: "דייגו ידע שהוא יכול להצעיד את ריבר לאליפות, חרף הבעיות של הקבוצה. הוא הצליח להוציא את הלוחם שקיים בכל שחקן".

רוברטו פרפומו היה קפטן נבחרת ארגנטינה במשך שבע שנים. כיום הוא פרשן בכיר ובעל טור במגזין הספורט הארגנטינאי 'אולה'. בטורו הוא כתב: "סימאונה נולד מאמן. מבלי חשש להגזים קיימת בי התחושה, ויש יותר ויותר סימנים לכך, כי אנחנו עדים לרגע לידתו של מאמן גדול". פרפומו הסביר כי מאמן גדול נמדד כאשר הוא מבקש דבר משחקניו והם עושים זאת גם מבלי שהם מבינים למה. זוהי הגדולה של סימאונה, הוא סובר.

ארגנטינה ידעה מאמנים גדולים, אבל זוהי העת של דור המאמנים החדש להחליפם. סימאונה הוא ללא ספק הנציג המוביל והבכיר של הדור הבא. אחד שמבקש עבודה ללא הפסקה, אבל קשוב לצרכים של שחקניו. אחד ששם דגש רב על מוטיבציה ולחימה, אבל לא זונח לרגע טקטיקה וטכניקה. לב דרום אמריקאי, שלמד המון כדורגל בספרד ואיטליה. אחד שמדבר בגובה העיניים, ששיחק עד לא מכבר ומכיר את הכדורגל המודרני לא רק מהקווים, אלא גם מכר הדשא עצמו.

באחד מיומוני הספורט הבכירים של ארגנטינה נכתב כי סימאונה 'אובססיבי כמו מרסלו ביילסה, ערמומי כמו אלפיו באסילה, קפדני כמו קרלוס בילארדו ולירי כמו סזאר לואיס מנוטי, כל זאת כשהוא משלב בתוכו גם תכונות משלו. סימאונה יצר דמות חדשה של מאמן'. עם סופרלטיבים כאלה נראה כי לא ירחק היום שסימאונה יקבל את הנבחרת, דבר עליו כבר מדברים רבות בארגנטינה. אחרי שנים רבות של אכזבות וכישלונות, מאז ההנפה ב-1986 והגמר ב-1990, נראה כי אף אחד לא מתאים למשרה הזו יותר ממנו. באסילה יוביל, נכון לעכשיו, את הנבחרת למונדיאל 2010 בדרום אפריקה, אבל גם אם שם לא יצליחו האלביסלסטה, נראה כי צ'ולו יהיה זה שיקבל את המושכות. אם בברזיל אפשר, אז למה לא בארגנטינה?

וצ'ולו? הוא עדיין לא מסתכל רחוק: "אם אתה קופץ ארבע מדרגות בבת אחת, סביר להניח שתיפול. חשוב לעלות מדרגה אחר מדרגה".