אחת הנוסחאות להצלחה של נבחרת בטורניר גדול היא המשפחתיות, אבל בשנים האחרונות זו כבר הפכה להיות הקלישאה שמתרצת כל הדחה של כוכב מהסגל או כל סיפור הצלחה - לגבי קרואטיה נראה שהקלישאה הזו נכונה. סלאבן ביליץ' המאמן לא נבנה על פי אף אבטיפוס קודם, גם לא על פי זה של מאמנים צעירים ואחרים דוגמת יורגן קלינסמן או מרקו ואן באסטן.
בזמן שעיתונאי טורקי שאל משהו במסיבת העיתונאים יום לפני המשחק, ביליץ' גילה חבורה של שלושה עיתונאים קרואטים שישבו באולם והגניב להם קריצה. הם פרצו בצחוק והמאמן התפנה לענות. לא אדם רגיל. התשובות שלו, אגב, מגיעות רק בקרואטית, וזאת למרות האנגלית הטובה שלו. "בתחילת הטורניר הודעתי שאני אדבר רק קרואטית וכך אעשה עד הסיום", אמר למי שביקש תשובה באנגלית.
המאמן הבלתי שגרתי אמנם סירב לטפוח לעצמו על השכם בחלק של הליכוד ("אחדות זו מילה שאפשר לייחס לכל הנבחרות כאן"), אבל אחד מאותם עיתונאים שפרצו בצחוק, הסביר לאחר מכן שלאישיות שלו יש חלק מפתח בכל הקשור למנטליות של הנבחרת הזו: "הוא כמו חבר של השחקנים. הוא מתקשר אליהם כל הזמן ומדבר איתם כל יום".
אבל יש שם משהו נוסף. ביליץ' הוא הר געש של כריזמה. כל השאלות במסיבת העיתונאים, מלבד אחת, הופנו אליו ואפילו התשובות הפוליטקלי קורקט שלו ("אנחנו מכבדים את טורקיה") נשמעו אמיתיות לחלוטין. כשאתה מסתכל עליו ובוחן את ההתנהלות שלו ממרחק של חמישה מטרים, אתה מבין שאתה צופה באחד מהאנשים המרתקים בכדורגל העולמי היום.
ניקו קובאץ' ישב ליד המאמן שלו וחלם בהקיץ. בפעם היחידה שהוא נדרש לתשובה, הוא אפילו לא שם לב. למזלו, ביליץ', שממש ניהל את מסיבת העיתונאים, תירגם. השחקן הוותיק דיבר על ההבדלים בין אז להיום וכשהתייחס לקרואטיה 1998, פתח: "הרבה מהצעירים שלנו בנבחרת העריצו את השחקנים הללו". בהמשך נחזור להערצה הזו.
מורשת 2008 כבר הונחלה
יש משהו קסום במאמנים שעוצרים לרגע ומתחילים לשחק בעצמם במהלך האימון. ראינו את ואן באסטן ורוב ויטסחה עושים את זה במחנה ההולנדי יותר מפעם אחת והיום נתקלנו בביליץ' ובפרוסינצקי משאירים את הכדור באוויר במשך דקות ארוכות עם שני אנשי צוות נוספים. בכל אותו זמן רצו שחקני הנבחרת מסביב למגרש, כשבמהלך כל הקפה הם עוברים ליד שחקני העבר, המרוכזים אך ורק בכך שהכדור לא ייפול על הדשא.
עכשיו תתארו לכם את לוקה מודריץ' או ודראן צ'ורלוקה, למשל. אתמול הם גדלו על ביליץ' ופרוסינצקי, היום הם רואים אותם מלהטטים על אותו דשא בו הם עורכים חימום, ומחר הם יעלו המגרש כדי לשחק בשבילם. שני הכוכבים הצעירים מקבלים את הלפיד היישר מהידיים של השחקנים שהם העריצו. ככה מנחילים הרגשה של שליחות.
כשניסיתי לבדוק עם עיתונאי סרבי, שמכסה דווקא את נבחרת קרואטיה, אם הילדים בבלקן לא מעדיפים להיות נינט, הוא ענה שלדעתו הספורטאים זוכים למוניטין טוב יותר. "בסרביה למשל", סיפר, "אתה מסתובב היום ורואה ילדים משחקים טניס בכל פינה. לא רק במגרשים, אלא בכל שטח פנוי. הם פשוט עומדים וחובטים. זה מה שההצלחה של נובאק דג'וקוביץ', אנה איבנוביץ' וילנה יאנקוביץ' עשתה".
עכשיו מצפה לחבורה הקרואטית קרב של ממש מול חוליית הלוחמים הטורקים. תנצח או תפסיד, הנבחרת של ביליץ' עשתה את שלה לפחות בדבר אחד. ברגעים אלה ממש מגדלת קרואטיה את הילדים שחולמים להיות ודראן צ'ורלוקה או לוקה מודריץ' וגם יעשו הכל כדי להגשים את השאיפות. אולי ניפגש עם חלק מהם במונדיאל 2018.