פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הכדור הוא שטוח

        הכדורגל, שפעם הוצת על ידי אלמנטים לאומניים והושפע מתחושת שליחות, הפך למכונה קרה שמכניסה כסף. התוצאה: סירוס של הענף

        זה שוב כאן. מדי שנתיים משבשים מיליוני אנשים ברחבי העולם את שגרת העבודה, את שלום הבית ואת ההיגיון הקר כדי לצפות באחד משני אירועי הספורט הראשיים של המין האנושי: המונדיאל ואליפות אירופה בכדורגל לאומות.

        ההתלהבות הבינלאומית עם תחילת המשחקים קרובה לפסיכוזה. מקומות עבודה ננטשים, בסיסי צבא מושבתים, הרצאות מתבטלות באוניברסיטאות ומכירות מכשירי הטלוויזיה נוסקות, בעוד מסעדות, טברנות, בתי–קפה, אולמות בתי–מלון, ואפילו מסופי מעבר בנמלי תעופה, שלא לדבר על האצטדיונים עצמם - נגדשים בהמוני צופים בעלי מכנה משותף אחד בלבד: התקווה לצפות בכדורגל מלהיב.

        אלא שמזה למעלה מעשרים שנה איכות הכדורגל עומדת ביחס הפוך למיליארדים שמגלגלים סביבו ענפי הפרסום, התיירות והתשתיות. מאז אמצע שנות ה–80 צנח ממוצע השערים במונדיאל בקרוב ל–50%. על תצוגות כמו ה–2:4 של אנגליה בגמר 66' נגד גרמניה, ה–2:5 של ברזיל נגד שבדיה ב–58', או ה–3:8 של הונגריה נגד גרמניה ב–54' - מזמן אין מה לדבר; הרי במונדיאל האחרון זכתה נבחרת שבכל משחקי הטורניר גם יחד הבקיעה 12 שערים בלבד.

        מעבר למספרים הללו מסתתרת אמת מביכה: הגלובליזציה סירסה את הכדורגל. הכדורגל של פעם היה מלהיב מבחינה ספורטיבית כשם שהוא היה טעון מבחינה לאומית. אליפות אירופה, ממנה פרשה פעם נבחרת יוון כדי שלא תיאלץ לשחק נגד אלבניה, וספרד - כדי לא להתמודד עם ברית המועצות, היתה זירה צדדית של המלחמה הקרה. לפעמים הכדורגל ביטא גם הלכי נפש לאומיים. הזכייה האנגלית היחידה במונדיאל היתה כאשר ה'חיפושיות' כבשו את העולם, ההופעה הפלאית של הונגריה באה בערב המרד האמיץ שלה בברית המועצות. ההופעה הישראלית היחידה במונדיאל נרשמה דווקא למחרת מלחמת ששת–הימים.

        הכל לא נשאר במשפחה

        לאליפות אירופה הנוכחית לא הגיעה אף מדינה ששורה עליה מוזה מיוחדת, וגם קשה לזהות צמד נבחרות כלשהן שהמפגש ביניהן מחשמל מסיבות לא ספורטיביות. אפילו בין צרפת לגרמניה מזמן חדלה לשרור תחושת יריבות – וטוב שכך. עם זאת, שקיעת הלאומיות מבטיחה שגם האליפות הנוכחית תהיה משמימה מבחינה ספורטיבית. בעולמנו חסר הגבולות רוב השחקנים הגדולים משחקים בכל ימות השנה מחוץ לארצותיהם, אי–שם בליגות הגדולות של אירופה. ממילא הפסיקו שחקני הנבחרות הלאומיות להוות תלכידים אורגניים. לעומת זאת, נבחרת הולנד הגדולה של שנות ה–70 באה כמעט כולה מאייאקס ומפיינורד, פלה ושאר כוכבי ברזיל של שנות ה–60 וה–70 שיחקו בסנטוס, סאו–פאולו, קרוזריו וקורינתיאנס ואת ה–3:5 הבלתי נשכח של פורטוגל נגד צפון קוריאה ב–66', עם השלושער של יוזביו לאחר פיגור 3:0, הולידו 22 שחקנים שרובם הגדול כמעט מעולם לא יצאו את ארצותיהם. שחקנים אלה הכירו האחד את השני כמו בני משפחה.

        המצב הנוכחי הפוך. שחקני הכדורגל נעדרים רוב ימות השנה מארצותיהם, וכשהם מגיעים למשחק לאומי הם צריכים ללמוד להכיר אחד את השני. הסיכוי שהם יגיעו להרמוניה והתלהבות, כמו ההונגרים, הברזילאים וההולנדים של פעם – הוא אפסי. לעתים קרובות הם מכירים את שחקני היריב הרבה יותר טוב מאשר את עמיתיהם, מה שמוליד משחק הגנה יעיל, המצריך את הכרת היריב - הרבה יותר ממשחק התקפה חד, המצריך את הכרת הקולגות. גם בכדורגל המקצועי הבעיה הולכת ומחריפה, בשל התדירות בה המועדונים מחליפים את שחקניהם.

        יש תקווה?

        אם כך, האם גזרה הגלובליזציה כליה על הכדורגל?

        לאו דווקא. אבות הספורט התחרותי בארצות הברית ידעו בעבר לעדכן חוקי משחקים, כמו הוספת סל שלוש הנקודות ב–NBA או החובט שלא מן המניין בבייסבול (Designated hitter). כמו כן, הצליחו לעשות יד אחת כדי להגביל שכר ולייסד את הדראפט (תהליך גיוס ספורטאים שאינם כבולים בחוזה על–ידי קבוצות מקצועניות) - הכל כדי לקיים את החיוניות של התחרות. גם את הכדורגל, הן הלאומי והן המקצועני, ניתן לעדכן. במשך השנים הועלו בהקשר זה רעיונות שונים: מהגדלת השער וביטול הנבדל ועד לצמצום מספר המגנים ברחבה, או צמצום השחקנים בכלל. אבל הרעיונות נפלו כולם על אוזניים ערלות בפיפ"א, ארגון הגג של הכדורגל.

        בשלב זה, המנדרינים של פיפ"א טרם הבינו את מה שאבות הספורט האמריקני מזמן הבינו - שהמוצר שלהם הוא בידור, ושהענף שלהם הוא קרטל במובן החיובי של המונח. במילים אחרות, השוק מצפה מהם שיתכנסו כדי לתאם מהלכים ולעדכן את הענף שלהם, אחרת הביקוש למוצרים שלהם ידעך. כיום אולי עדיין קשה לדמיין את זה, אבל בעוד מספר שנים אחוזי הצפייה יתחילו לרדת ואיתם גם ההכנסות מהפרסומות, מחירי השחקנים ולבסוף גם מספר הצופים באצטדיונים. או–אז יוליד השוק ליגות עם חוקי משחק חדשניים, שבהדרגה יפתחו את לבבות הצופים, את ארנקי המפרסמים ואולי אפילו את העיניים של פיפ"א.

        * הכותב הוא נשיא BUSINESS WEEK ישראל