היורש של קאנצ'לסקיס

לפעמים קשה להבדיל ביניהם. כולם אלמונים, זריזים ונמרצים, בעלי גוון עור לבנבן ותסרוקת עם פוני סובייטי משנות ה-80; רוב חובבי הכדורגל מצליחים לזהות בנבחרת הרוסית רק את ארשבין ופאבליוצ'נקו, אבל יודעי דבר טוענים כי בין החיילים הממושמעים של חוס הידינק מסתתר לו עוד יהלום כישרוני ומבטיח, אחד מני רבים שמתחבא תחת מעטה החשאיות של הליגה הרוסית: הכירו את דיניאר ביליאלטדינוב.

אומנם בקבוצתו לוקומוטיב מוסקבה הוא עדיין תקוע עם החולצה מספר 63 (זכר לימיו הראשונים בקבוצה, בהם היה שחקן ספסל זניח), אבל כיום הוא אחד הכוכבים המבטיחים של הליגה הרוסית המשתבחת. השמועה אודותיו הגיעה גם לאוזניו של רומן אברמוביץ', ששלח למוסקבה את ידידו לשעבר אברהם גרנט על מנת לעקוב אחר ביליאלטדינוב, עם צ'ק פתוח. אבל הרוסי הצעיר, על אף חוסנו הפיזי (1.86 מ', 75 ק"ג), מתברר כצנוע. "אני לא חושב שבשלב הזה אני יכול להשתלב בהרכב של קבוצה כמו צ'לסי", אמר אז ביליאלטדינוב, "אם אגיע לסטמפורד ברידג', איאלץ לקנות לי הרבה מכנסיים כחולים, כי רוב הזמן אשב על הספסל".

את שער הבכורה שלו בנבחרת כבש ביליאלטדינוב באיצטדיון רמת גן, כשהשווה לנבחרת הרוסית ל-1:1 מול החבורה של קשטן (במשחק שהסתיים, לשם שינוי, בניצחון ישראלי), אך למרות זאת, כיבוש שערים אינו החוליה החזקה של שחקן האגף הזריז, שנחשב לכוכב העולה של רוסיה וליורש של אנדריי קאנצ'לסקיס. אביו, רינאט, היה גם הוא כוכב לוקומוטיב ונבחרת ברית המועצות, וכשרינאט חזר לקבוצת נעוריו כמאמן והביא איתו את בנו – כולם במועדון הרימו גבה וטענו לנפוטיזם. עד שהם ראו איך הילד מטפל בכדור.

הרגל השמאלית של "בילי" (כינוי מתבקש לאור שמו המסתלסל) זיכתה אותו בפרס תגלית העונה כבר בעונתו הראשונה בלוקומוטיב, עמה זכה באליפות. מאז הוא הספיק להופיע בגביעי אירופה השונים, ולגרור את אברהם גרנט לכפור המוסקבאי כדי לעקוב אחריו. "לא הבנתי את ההחלטה של גרנט", אמר אז השחקן, שכנראה לא הפגין יכולת משביעת רצון, "למה הוא לא עקב אחריי במשחק המעניין יותר, בדרבי מול ספרטק?".

אבל אין לו מה להתאכזב. גרנט כבר לא רלוונטי, בעוד ביליאלטדינוב הפך למנהיג ולקפטן של קבוצתו. הבעיה היחידה של "בילי", כאמור, טמונה ברכות שלו – זו שגרמה לו לספוג שבעה כרטיסים צהובים בלבד ביותר מ-100 משחקי ליגה, אבל גם להיות רך מול השער.