רגע, בואו ניזכר

רגע של תת תרבות

הייתם צריכים להיות שם. אי אפשר להסביר לאלו שלא שייכים לכת הסודית של אוהדי ה-NBA, איך זה להתעורר בשלוש בבוקר, לצעוד בתל אביב הישנה, לחלוף על פני הומלסים שרק עכשיו מתעוררים, ואז להשתולל כל הלילה מול המסך, להריץ בדיחות קבועות, להתרגש ולהתבאס. ואחר כך לצאת אל הרחוב המתעורר, ולראות אנשים מתכוננים לצאת לעבודה אחרי עוד לילה רגיל, חלקם מתגלחים בהליכה, כולם טרוטי עיניים, ורק אנחנו, עם הכת הסודית שלנו, בדרך לעבודה משלנו, יודעים שבדיוק נגמר עוד רגע שנזכור עוד הרבה מאוד זמן.

רגע של פוסטר

במהלך אחד, עמוק ברבע הרביעי של המשחק הראשון, למדנו את כל שאנחנו צריכים לדעת על ההבדלים האנושיים והכדורסלניים בין קווין גארנט ופאו גאסול. ג'יימס פוזי החטיא שלשה מהפינה, והקטלוני החולמני חשב כנראה באותו רגע על משהו אחר (אולי על הכשלונות של בארסה העונה?), בעוד ל-KG היה דבר אחד בלבד בראש, שמזכיר את השיטה של צ'רלס בארקלי בריבאונד - "גט דה דאם בול". וכך עט הפנתר על הכדור החוזר, זינק לשמיים, הטביע על הפנים של פאו הרכרוכי וסידר לעצמו את המקום הראשון ברשימת המהלכים של הגמר.

רגע של דונהי

במהלך הגמר התפוצצה פרשה חדשה שקשורה לשופט טים דונהי, שהודה במכירת משחקים במשך שנים לאחר שנקלע לחובות לגורמים בעולם התחתון. דונהי טען כי הליגה הורתה לשופטים להטות סדרות פלייאוף ולהאריך אותן משיקולי רייטינג. המוקד היה משחק 6 בגמר המערב בין הלייקרס לקינגס מ-2002, שנחשב בעיני קונצנזוס של עיתונאים למשחק בו נראה השיפוט החד צדדי ביותר אי פעם בהתומדדות חשובה. הליגה, מיותר לציין, הכחישה מכל וכל. בין אם מדובר בהבל או באמת, במשחק השני קיבלה בוסטון 38 זריקות עונשין לעומת 10 בלבד ל-LA, והוליווד הייתה כמרחקה. התגובה הציונית של שופטים של שטרן הייתה להעניק ללייקרס ברבע הראשון של משחק 3 יותר זריקות עונשין מבכל המשחק הקודם, מה שהגביר עוד יותר את התחושה שהשריקות הולכות עם המארחים, הטיה או לא הטיה.

רגעים של די-פנס

בסדרה שלמה בה הסלטיקס ביצעו שורה ארוכה של מהלכים הגנתיים שהרגו את קובי בריאנט, שצנח לממוצע של 25.7 ב-40 אחוזים בלבד בגמר, בלתי אפשרי לבחור מהלך הגנתי אחד. אבל כדי להבין עד כמה היו הירוקים גדולים בצד השני של הפרקט מספיק היה לשמוע את הקהל הבוסטוני שואג "די-פנס! די-פנס!", לא במהלך המשחק, אלא אחרי הראיון של דוק ריברס על פודיום האליפות.

רגע של הגנה 1

נשים לרגע בצד את הגג המדהים של פירס על הפייד אווי הבלתי ניתן לעצירה של קובי במשחק 3. אולי המהלך ההגנתי המשמעותי בגמר הגיע ברבע הרביעי, כשנקרא פסק זמן והגארדן החדש פירק בצרחותיו את האוויר לחלקיקים קטנים, ושימי ריגר דיבר על הפייב סטאר, או על כמה שביג בייבי דייויס שמן. ירון טלפז עלה לחסימה גדולה, כשביקש ממנו שיהיה לרגע בשקט וייתן לכולנו להקשיב לקולות שבקעו מהמקום הגועש ביותר בעיר השעועית. זה מה שנקרא פוקוס בקלאץ'.

רגע של הגנה 2

ההגנה הכי טובה על גארנט לכל אורך הסדרה הגיעה ממישל טפויה מ-ESPN. כשראיינה הגמדה (שתפקידה הוא להיכנס לנפשם של ספורטאים רגע אחד אחרי התרוממות נפש או ידכאון קליני), היא דאגה לשלוח יד אחד, מצוידת במיקרופון, לעבר פיו של KG, בעוד השנייה אחזה בו בחוזקה בגבו, כדי שלא יעז לברוח לה. וטפויה הרוויחה עבורנו את הרגע הטלוויזיוני הגדול ביותר של השנה בספורט, ואולי אפילו של העשור כולו. מה שמוביל אותנו לרגע הבא.

רגע של חגיגה

מלבד גארנט, היה משובב לב לראות את פול פירס עולה על שולחן המזכירות עם גביע ה-MVP בידו, את אלן צוהל, את פי ג'יי בראון מתרגש, ואת הילדודס עושים שטויות. מנוי וגמור שלסליקס הגיע יותר, אבל גם לנו, האוהדים הנייטרליים פחות או יותר. חגיגה לייקרית בלוס אנג'לס הייתה מכניסה לנו טעם סכריני לפה, הכוכבים ההוליוודיים עוד היו עוזבים מוקדם כדי להימנע מהפקקים, רמדנוביץ' כבר היה חושב על היכן ימשכן את הטבעת, טוריאף היה מבסוט מדי, וקובי היה צורך את כל תשומת הלב עם חיוכים והשוואות למייקל ג'ורדן.

רגע של קבירה

ההשוואה בין קובי למייקל מתה. סופית. זהו, אני אפילו לא רוצה לשמוע עוד מילה אחת בנושא. טוקבקים שיטענו אחרת יימחקו. יש מזוודה שלמה של טיעונים, אבל מספיק היה פשוט לראות את השניים בפעולה כדי לדעת שזה לא רלוונטי יותר. יאללה, הגיע הזמן לעבור לנושא הבא: גארנט הוא לא טים דאנקן, אלא יותר סקוטי פיפן משודרג.

רגע של תכנון

במשך שנים ארוכות כג'נרל מנג'ר של הסלטיקס הראה דני איינג' את הצד האופורטוניסטי שלו בלבד. חזון לא היה בבוסטון, שעברה מקבוצה בגדילה לקבוצה מבוגרת ושבעה, ואז חיש קל לחבורת ילדים שלא מפסיקים להפסיד. גם הבאתם של גארנט ואלן קשורה יותר לנואשות ופחות למחשבה קדימה. אבל כל מה שנעשה מאז היה מלאכת מחשבת: להשאיר את דוק, לצייד את הסגל בוותיקים כמו ג'יימס פוזי, פי ג'יי וסם קאסל, בקלע שיכול להתחמם בכל רגע כמו אדי האוס, ולהעמיד שורה נאה של מחליפים גבוהים כמו ליאון פו וגלן דייויס. האיזון היה בכל רמ"ח איברי הקבוצה, מהפרקט ועד חדר ההלבשה.

רגע של הווי ובידור

תרומתם המשמעותית ביותר של שניים, האוס וקאסל, הייתה אופיים המלבב, שכן מדובר בצמד שבכל מקום בו שיחקו שיפרו את מצב הרוח הכללי. קאסל דובר שתי שפות, אחת היא ברבור ומלמול בלתי מובנים אותם הוא מפנה לשחקנים, ואחת היא אנגלית תקנית שמיועדת לעיתונאים, ובמהלך הרבע האחרון נראה סמי עובר מדבוקת שחקנים אחת לשנייה בחיוך של אליפות מספר 3, ומקשקש בלי הרף עם חיוך מרוח על פניו. אף אחד לא התייחס אליו, אבל שמחו שהוא שם. האוס, מצידו, היה אחראי על הצד האמנותי - הכיפים המתואמים בהצגת השחקנים. להבדיל משאר המחליפים, האוס התמקם לצד החמישייה, ואחרי הכיפים המהירים עם הספסל והפותחים, חיכה לו "קאסה", כפי שהוא מכונה, עם קפיצה או הפלקה מהירה או תנועת אגרוף, כיף אישי לכל שחקן. טוב להם למבוגרים שיכולים להתנהג כמעט כל יום כמו ילדים קטנים.

רגע של אמנות

אם באמנות עסקינן, הגיע הזמן לפרגן ל-NBA ול-ESPN על איכויות הצילום הבלתי רגילות שלהם. זה מתחיל בסופר סלו מושן שהופך כל ליי אפ למהלך קאנוני בתולדות הכדורסל מספר דקות אחרי שנקלע, ממשיך בתושיה המרשימה של האחוזים במצלמה לאלתר תוך כדי, כמו הזום על האגרוף הקפוץ של גארנט אחרי שחטף איפון מאודום במשחק 6, אבל השכיל לקלוע בכל זאת ביד אחת, כשהשנייה קשורה מאחורי הגב; או כמו הזום של הפנים של קובי מאית השנייה אחרי שג'ורדן פארמר הכניס את השלשה עם הירידה למחצית משחק 4.

אחרונים חביבים הם הפרומואים. אחד אחד הסתכלנו בלבן של העיניים של מיטב ספורטאי העולם, וניסינו לקרוא את נימת קולם ואת התנועות הזעירות של פניהם כשסיפרו לנו עד כמה הם רוצים לזכות באליפות. והמונטאז' הסופי, בו רואים את כולם, כולל את האיש היחידי שיכול לדבר על פחד שלו ולגרום לנו לפחד בעצמנו, שאקיל, פשוט מצמרר. אין מה לומר, האריזה של דייויד שטרן היא משהו משהו.

רגע של מגיע לך

דייויד שטרן שוב מקבל שריקות בוז בטקס הענת גביע. אוהדים אמיתייים של המשחק לא אוהבים את הקומיש, והם טורחים להזכיר לו זאת בכל הזדמנות ראויה.

רגע של מלכות היקום

משחק מספר 4, בו שאבו הסלטיקס את החיים מהלייקרס כשהפכו פיגור 24 לניצחון ענק בסטייפלס סנטר, העניק לג'יימס פוזי את הכתר שמיועד למלך היקום. בזמן המועט שבין שחרור השלשה בנפילה בדקות הסיום והצניחה שלו ברשת, שיחררתי לאוויר העולם את המשפט הבא: "אם אתה קולע את זה אתה מלך היקום!", ואחרי הצ'אקה נאלצתי לעמוד בהתחייבותי ולהכריז קבל עם עדה שפוזי הוא אכן המלך. זה שחקן שכל אלופה צריכה בשורותיה.

רגע של פחד

כשפירס נפל במשחק הראשון ונזקק לחבריו שיסחבו אותו לכסא גלגלים, כל הגארדן, וגם הסלון בו ישבתי, היה דממה. התחושה הייתה שהלכה הסדרה. אבל אז חזר "האמת" בקול תרועה רמה, עם המוזיקה של רוקי ברמקולים והטירוף של הקהל, דפק שתי שלשות מהירות ונתן לחבריו את הפוש לו נזקקו לניצחון. לאור בריאותו הפתאומית כל כך כמה דקות מאוחר יותר ובהמשך הסדרה, ניתן אולי לפקפק בחומרת הפציעה, אבל עדיף פשוט להתמכר לרגע ההוליוודי הקלאסי, מהסוג שמייצרים רק שם מעבר לים.

הרגע הטראגי

יכולנו לצפות מקרוב בתהליך שעבר סאשה וויאצ'יץ' לאורך הסדרה בזכות השאלות הבנאליות ששאל אותו גיל ברק מערוץ הספורט לפני כל משחק. בגיים 3 הוא זהר עם 20, כולל השלשה שחתמה את המשחק, ולפתע הוזמן למסיבת העיתונאים ונאלץ להתמודד עם אור הזרקורים. את כל הדברים הנכונים הוא אמר, אבל מאז התפוגגה הידית של סאשה, וכל התנועות האפילפטיות שלו בהגנה נחשפו כטקטיקה של שומר איטי ומגושם שאינו יכול לעמוד מול השחקן שלו. ברגע המכריע במשחק 4 הוא פשוט הפסיק לרוץ אחר אלן ("כשהסתכלתי לאחור הוא כבר לא היה שם", אמר ריי ריי), וגאסול שוב נרדם והגיע מאוחר לעזרה. הנפילה של וויאצ'יץ' מאיגרא רמא לבירא עמיקתא כמעט גרמה לו לבכות בפסק הזמן שלאחר מכן, ולבו השבור עוד עשוי לפגוע לו בהמשך הקריירה.

רגע של הבדלים

הקהל הרעב של הסלטיקס הוא משהו שלא רואים בכל יום ב-NBA. ברבע האחרון של הגמר הם אפילו נשמעו שרים שיר בהרמוניה משגעת, מה שהעלה מן האוב את "לעולם לא תצעדי לבד" של אוהדי ליברפול. רק שמילות השיר היו "נה נה נה, נה נה נה, גודביי" (טוב יותר מה-"Beat LA" המסורתי), לא בדיוק פואטיקה. וכאילו כדי להדגיש את ההבדלים מהספורט העולמי עד הסוף, הגיעה הגשת הגביע, שבכל מקום אחר מוגש קודם כל לאנשים המיוזעים שהרוויחו אותו, אבל בארה"ב הוא רכושו של בעל התאגיד שבעבורו עובדים השחקנים.

רגע של אנושיות גמורה

קובי כבר נתן כמה וכמה הופעות שגרמו לאוהדי הכדורסל לתפוס את הראש, כולל 36 נקודות במשחק 3, שהיו כולן דומיננטיות צרופה. אבל לפני ואחרי הוא נראה כמו בנאדם רגיל לחלוטין, במיוחד במשחק השישי, אז זחל הפחד לעיניו והרעד לידיו, ומי שרבים רואים בו השחקן הטוב בתבל נראה רחוק מהתוויות שהדביקו לו כמרחק בוסטון מלוס אנג'לס.

רגל של סבל

מה עבר לבריאנט בראש במשחק השישי, בו נאלץ להישאר על המגרש 42 דקות, למרות שההתמודדות הוכרעה אחרי 30 בלבד? מה חשב כשהבין סוף סוף שאין לו שום סיכוי להשתחרר מהצבת של השומרים האישיים והעזרה המתואמת שמאחוריהם?

רגע של אתנחתא קומית

בעיצומו של הקאמבק המפתיע של LA במשחק השני, בו כמעט מחקה פיגור של 24 נקודות ב-8 הדקות האחרונות, עם שלשות ומבצעים לרוב, כשכולם נצמדו למסכים ותהו אם הם צופים בהיסטוריה, החליט רדמנוביץ' להקל על האווירה. הסרבי קיבל כדור במתפרצת, ואץ לו אץ לו בתריסר צעדים וחצי לליי אפ. פתאום השתחרר כל הלחץ בצחוק גדול, ואפילו השופטים החליטו לא לפגום בשנינות.

רגע של לתת בראש

עד כמה רצו הסלטיקס לדרוס את הלייקרס במשחק השישי? ניתן היה לקלוט זאת בראיון במחצית עם פירס, בו רעם והכריז ש"אנחנו רוצים את האליפות הזו!", והבטיח לעלות בטירוף לרבע השלישי, כשעיניו זזות לכל עבר וחושבות על דם. ההפרש באותו רגע עמד על 23 נקודות.

רגע של רצפה

רונדו קיבל מחמאות רבות אחרי התצוגה שלו במשחק האחרון, בו רשם שש חטיפות. אבל בכל המשחקים, גם באלו בלוס אנג'לס, אז נראה מפוחד וחושש, תמיד הרכז הצנום נתן את כל הנשמה, ונדמה היה שבכל רגע עוקב אחריו הילד עם המגב, ומנקה שוב ושוב את כתמי הזיעה שהשאיר על הפרקט, אחרי עוד זינוק שהוביל לעוד חטיפה.

רגע של ישועה

אלן גילם את תפקידו של כוכב התיכונים ג'יזס שאטלסוורת' בסרט "יש לו את זה", ודמותו של אותו מושיע צפה ועלתה בפלייאוף הנוכחי. כי לאלן ולישו יש הרבה מן המשותף, הרי גם אלן היה נגר בתחילת הפלייאוף, ואז הפך למשיח, בעיקר במשחק מספר 5. רק שהמשיח הזה לא ממש אוהב את האויבים שלו, ובמשחק 6 צלף האיש והבייבי פייס 7 שלשות, בתצוגה שהזכירה בעיקר איש מבוגר שרואה ילד קטן שוכב על הרצפה, ומחליט לבעוט לו קצת בראש, ככה בשביל הכיף.

רגע של שינה

הרבה גבות הורמו לאורך הסדרה כשהלך והתברר שהמאצ' אפ בו היה ללייקרס את היתרון המשמעותי ביותר, בעמדת המאמן, הלך והתגלה כניצחון בנוק אאוט לדוק. התרגיל של הזן מאסטר לא לקחת פסק זמן ברגעי מצוקה התגלה כמשהו שמתאים כשיש לך את ג'ורדן, והכוונה איננה לפארמר. לפעמים נדמה היה שכשג'קסון יושב לו על הכסא המיוחד מעל הספסל הוא, אעפס, קצת מנמנם.

הרגע ההזוי

אבל החלטתו התמוהה מכולן הייתה להשחיל למשחק 5 את כריס מיהם לפרקט ברבע השני. מיהם היה שחקן נחמד עד שנפצע לפני שנתיים, ובעונה האחרונה ראה פרקט רק ב-23 משחקים, כולל אפס מאופס בפלייאוף. מה חשב לו ג'קסון שמיהם יעשה? בטח לא שתי עבירות, איבוד ואיירבול בשלוש דקות.

רגע של אנדי וורהל

עוד רגע הזוי, אבל מהכיוון ההפוך, הגיע בגיים 2. ליאון פו, שאוחז בממוצע של 5 נקודות בפלייאוף, שיחק כמו קווין גארנט, והתפוצץ עם 21 נקודות משום מקום, וכל זאת ב-15 דקות משחק של תהילה.

רגע של אקסטזה

במהלך הרבע השלישי ניסינו חבריי ואני לנחש איך ייראה גארנט, בנאדם שטרם גילה שאפשר לחיות בהילוך נמוך יותר משביעי, אחרי שיזכה באליפות. האם יירגע סוף סוף? האם ימשיך לרעוד מרוב כמויות האנדרנלין שמציפות את ורידיו? האם יישבר? התשובה הייתה מרגשת ומהממת יותר מכל מה שיכולנו לדמיין. בשתי דקות החליף הביג טיקט חמישה מצבי צבירה, בכה, צחק, צעק, צרח, נרגע, פנה ישירות למבקרים, חיבק את ביל ראסל ("יש לי טבעת משלי, אני מקווה שגרמתי לך להיות גאה בי") והצליח, לפחות בסלון בו אני ישבתי, להעביר צמרמורות בגבם של כל הנוכחים. היו אף כאלו שדמעות ניקוו בקצוות עיניהם, אבל שמם שמור במערכת.

רגע שנשכח

סביר להניח שפיספסתי עשרות רגעים אחרים, כאלה שהרטיטו והלהיבו אתכם. זה הזמן לשתף אותנו בטוקבקים.

רגע של פרגון

סייעו רבות בהכנת הכתבה: אורן מורבצ'יק, רן קדרון ותומר בייזר.