המציאו את עצמם מחדש

כל אליפות עושה לי צמרמורת. לכל אליפות יש סיפורים גדולים ואת הקסם המיוחד שלה. אבל יש את האליפויות המרגשות במיוחד, יש רגעים שיוצרים תחושה של היסטוריה המתרחשת לנגד עינינו, יש שמחות שלא ניתן להעביר לדף מחשב. האליפות של בוסטון ושמחת האליפות של בוסטון הן כאלה. לא צריך להיות אוהד של הסלטיקס (ואני לא) כדי להתרגש עד דמעות מהדקות האחרונות של משחק האליפות ובעיקר מהדקות שאחריו, כדי לשמוח בשמחתם של שלושת הגדולים שזוכים בטבעת ראשונה, כדי להבין את המשמעות של מסורת של מועדון כדורסל ששב לגדולה. היינו צריכים את הלילה הזה כדי להבין כמה הסלטיקס היו חסרים ל-NBA בשני העשורים האחרונים.

מתוך רשימת הרגעים המרגשים של המשחק הזה, שעל רובם אחראי קווין גארנט, אחד בולט במיוחד - החיבוק של גארנט עם ביל ראסל בסוף המשחק כשהוא ממלמל "יש לי אחת משלי" ומתכוון לטבעת. כל המוטיבים המרכזיים של האליפות הזאת התגלמו בחיבוק הזה - שיקום המסורת של הסלטיקס ותחושת ההיסטוריה המתרחשת, העלייה של הקבוצה הזאת מלמטה כדי להגיע לשיא שכבר חשבנו שלא יקרה לכוכבים שלה ושני סופרסטארים עם הפרש גילאים של 42 שנה ו-10 טבעות ובכל זאת משהו כל כך דומה - שניהם מסמלים את הקבוצתיות, את המנהיגות שמדגישה הגנה ועבודת צוות כבסיס של קבוצה מנצחת.

משק כנפי ההיסטוריה אפף את סיום העונה הזאת מהרגע שהגמר הקלאסי הפך מפנטזיה חצי מופרכת למציאות. כל רגע בגמר הזה נטען במשמעות נוספת ויש לכך חלק משמעותי בכך שהגמר הזה הופך לקלאסיקה בעוד אנו מתאוששים ממנו, וממש לא בגלל רמת כדורסל גבוהה במיוחד. מהגמר הזה נזכור בעיקר שני משחקים - הרביעי והשישי, משחק הקאם-באק הגדול ביותר בהיסטוריה של הגמר ומשחק ה-39 הפרש, על החגיגות במהלכו וסיומו.

ההיסטוריה לא הייתה רק אנקדוטה חיצונית, היא הייתה חיה ובועטת במהלך העונה והגמר. זה לא מקרה ששני הפרנצ'ייזים המפוארים והמעוטרים ב-NBA הם אלה שצלחו את העונה המטורפת הזאת, המשמעות של המסורת ניכרה בשתי הקבוצות. אם שתי הקבוצות האלה היו מוצאות את עצמן, נגיד, בניו אורלינס ואטלנטה במקום בבוסטון ולוס אנג'לס, זה היה נראה אחרת לחלוטין ובכלל לא בטוח שהן היו נפגשות בגמר. המסורת הייתה נוכחת בקהל הנפלא של הסלטיקס, בשחקני העבר שגדשו את המשחקים ובעיקר בלב של השחקנים שידעו שיש להם מורשת להמשיך. זה בלט הרבה יותר אצל בוסטון, עיר שההיסטוריה הספורטיבית היא חלק מה-DNA שלה.

הפרספקטיבה ההיסטורית וההפיכה האוטומטית של הגמר לקלאסיקה, לא עושות טוב ללייקרס. אחרי משחק ה-39 הפרש הלייקרס מסיימים את העונה עם טעם מר במיוחד ועם תחושה שכולם, כולל כולם, אכזבו בענק בגמר. קובי בריאנט הגיע לגמר הזה כשהוא על גג העולם וסיים אותו כמה מדרגות מתחת, הוא הוכיח המון בפלייאוף הזה אבל הגמר הנוראי השאיר אותו עם עוד המון להוכיח. בשני המשחקים האחרונים הוא הופיע רק לרבעים הראשונים (אני חוזר- קובי. הופיע רק לרבעים הראשונים. במשחקים המכריעים של גמר ה-NBA!). הסיפור של קובי העונה ובגמר הזה שווה כתבה שלמה שעוד תגיע.

פיל ג'קסון, שנראה בלתי פגיע עד לא מזמן, הפך להרבה פחות חסין בעקבות הגמר. למשך יותר מדי רגעים לא הייתי משוכנע שהוא ער (למשל - כשהוא השאיר את קובי על המגרש עד לשתי הדקות האחרונות במשחק השישי) ובניגוד לכל התחזיות דוק ריברס עשה לו בית ספר, בהכנה המנטאלית, בניהול הרוטציה, ביצירת מומנטומים, בהכל. עכשיו כבר לא ניתן להתחמק מהאופן בו הזן מאסטר מפסיד בשנים האחרונות. זוהי הפעם החמישית ברציפות שהוא מסיים עונה בלי אליפות, הגמר השני ברציפות שהוא מגיע אליו כפייבוריט ומפסיד וארבעה מחמשת משחקי ההדחה של הלייקרס שלו בשש השנים האחרונות היו בלואו-אאוטס מוחלטים, כשזה הכואב שבהם.

למרות זאת, אסור לתת לגמר לגמד מהישגי הלייקרס, קובי ופיל השנה. הם לקחו את המערב הבלתי אפשרי בסטייל, העיפו את האלופה בלי למצמץ ושיחקו כדורסל נהדר לאורך כל העונה והפלייאוף. הם שיחקו בפלייאוף בלי שחקן מפתח- אנדרו ביינום ועם חבורה צעירה שרובה לא מכירה את המעמד ולא ציפתה להגיע אליו כל כך מהר. ג'קסון צריך לדאוג שהשחקנים שלו ייצאו מהגמר הזה עם ראש מורם ועם מבט לעתיד ולהשתמש בעונה הבאה כדי לבדוק אם אודום, גאסול וביינום יכולים לשחק ביחד. אם השילוב הזה יעבוד, גם הטבעות עוד יגיעו.

אבל למה להתעסק במפסידה היום? זה זמן בוסטון ואני חוזר אליהם. החשיבות המיוחדת של המסורת של הסלטיקס לקבוצה של 2007/08 הייתה בכך שהיא עזרה לה לטפס מהתחתית לצמרת. בוסטון הגיעה לעונה הזאת כקבוצה חדשה לחלוטין אחרי שהקודמת הייתה הקבוצה החלשה בליגה, השביתה את הכוכבים כדי לשפר עמדות בדראפט ונראתה נטולת כל הבנה איך מנצחים משחקי כדורסל וחשק ללמוד. המסורת סיפקה לשחקנים החדשים את היסודות, הם לא היו צריכים לבנות משהו חדש לחלוטין אלא לשקם פרנצ'ייז שעומד על יסודות איתנים במיוחד.

השינוי המשמעותי ביותר של הסלטיקס בין העונה שעברה לנוכחית היה באופי. שלושת הגדולים יצרו קבוצת התקפה מוכשרת מאוד, אבל השינוי המרכזי היה ברוח של הקבוצה. הגנה גדולה, רצון בלתי מתפשר, מלחמה על כל כדור, ווינריות, קשיחות יוצאת דופן, העמדת הקבוצה מעל לכל, אווירה מצוינת על הספסל.

ליכולת לשנות אופי של קבוצה בקיץ אחד היו שני גורמים מרכזיים- גארנט והקהל. הביג טיקט, בדומה לקובי, שווה כתבה מיוחדת ולא אכנס אליו כאן. אבל לבד הוא לא היה מצליח להנהיג את השינוי הזה. מי שזיהו מהר מאוד מה קורה היו האוהדים הנהדרים של הסלטיקס שחזרו מיד לעניינים אחרי שנים של ייאוש. הם ראו את האנרגיות החדשות והכירו אותן, הכירו אותן מתקופות טובות יותר. הקהל ידע להעריך את האופי החדש, הוא התאהב בגארנט מהרגע הראשון בגלל כל הדברים הקטנים שהוא הביא והשינוי שהוא חולל בקבוצה. הילדים שנשארו מהעונה הקודמת ראו איך השינוי בגישה מוביל להצלחות ולשינוי באווירה וקיבלו את השיעור הכי חשוב בקריירה שלהם, הוותיקים קיבלו סוף סוף תחושה של קבוצה גדולה ואולם ביתי עם משמעות.

בזכות כל זה בוסטון הצליחה להיות קבוצה שמגיעה מלמטה, הכי למטה שיש, ומטפסת עד לפסגה. בעונה הרגילה היא ביצעה את המהפך הגדול בהיסטוריה, את הפלייאוף היא התחילה רע מאוד והגיעה כאנדרדוג לשתי הסדרות האחרונות ובגמר הוסיפה את הקאם-באק הגדול בהיסטוריה במשחק בודד. אני חייב לכתוב את זה שוב - זה לא היה קורה במקום אחר, זה לא היה קורה בלי המסורת הגדולה ובלי הקהל הנפלא שחיבר את המסורת הזאת להווה. העיר, הפרנצ'ייז והקהל היו היסודות שעליהם נבנו כל הקאמבאקים.

גם אם נפרק את הסלטיקס לגורמים, עדיין נשאר עם התמה של ההגעה מלמטה. כל אחד מהאחראים לאליפות הזאת סחב איתו מטען, יצא מבור עמוק, שיקם את הקריירה או המציא את עצמו מחדש. זה מתחיל עם גארנט שלקח אליפות אחרי 12 שנות יובש במינסוטה. אבל גארנט, כאמור, יקבל התייחסות נפרדת בהמשך.

זה ממשיך עם פול פירס, אחד הסיפורים הגדולים של העונה. בבוסטון כבר התייאשו מהכוכב שלהם, הקהל לא הבין למה לא עושים עליו טרייד והמועדון כבר התחיל לחשוב על בנייה מחדש בלעדיו. הוא נחשב לשחקן עם אופי בעייתי, כוכב של קבוצות קטנות שלא מתאים לקבוצה עם שאיפות. עשר שנים הוא הוביל את הסלטיקס לשום מקום, עד שפעם אחת נתנו לו צ'אנס אמיתי. גם במהלך העונה התחושה הייתה שהוא רק סביר, עושה מה שהוא עושה תמיד רק בקבוצה הרבה יותר טובה. בפלייאוף הזה הוא שינה לחלוטין את התפיסה לגביו. ההגנה על לברון וקובי, ההצגות מול לברון, קובי ודטרויט, המהפכים שהוא הוביל, עליית המדרגה במשחק הקבוצתי וה-MVP הראוי לחלוטין של הגמר שהוא קיבל הפכו אותו מיד לאחד השחקנים הגדולים בתולדות הסלטיקס.

ריי אלן עבר, ככל הנראה, את החודש המטורף בחיים שלו. הוא נראה גמור מול קליבלנד ובתחילת הסדרה מול דטרויט וחזר בענק, ההתאוששות שלו הייתה אחת המופלאות והמרגשות שאי פעם ראיתי. ואז, כשנדמה שאין יותר לאן לקחת את הסיפור הזה, החיים האמיתיים נכנסו לתמונה. בנו הקטן חלה במהלך המשחק החמישי והתברר שיש לו סוכרת. לאחר שיצא מסכנה אלן הופיע למשחק השישי, קלע שיא של 7 שלשות וחגג אליפות עם הבן על הידיים. קשה היה שלא לשים לב לאיפוק בו אלן חגג, אבל זה לא הופך את החגיגה שלו למאושרת ומרגשת פחות מהטירוף של גארנט.

רונדו הפך לעוד סיפור גדול. אחרי עונה נהדרת הוא סיפק את אחד הפלייאופים הפחות יציבים אי פעם - ענק בבית, נוראי בחוץ. הגדולה שלו הייתה היכולת ליפול ולקום כל פעם מחדש, לחזור הביתה ולתת עוד הצגה. גם ההשפלה בסטייפלס סנטר, כשהלייקרס התעלמו מקיומו ושלחו את קובי לשמור איזורית בעזרתו, לא מנעה ממנו לתת הצגה במשחק השישי. הרוח שלו הייתה כל כך מרשימה שקובי עצמו, אחרי שרונדו חטף לו כדור במשחק הזה והוא הפיל אותו כדי למנוע סל, דאג להרים אותו ולתת טפיחה ומילה טובה ברגע אנושי נדיר של הערכה מצד סופרסטאר לילד מהקבוצה היריבה. אני מוצא לא מעט דמיון בין רונדו לטוני פארקר של 2003. גם פארקר היה שחקן שנה שנייה מוכשר בטירוף שראה המון ספסל בפלייאוף בגלל חוסר נסיון ובעייה בקליעה מבחוץ ובסוף זכה בטבעת. אם רונדו יעבוד על הקליעה בדומה לצרפתי יהיה לו פוטנציאל להתפתח באופן דומה.

גם כל אחד מהשחקנים המשניים סוחב סיפור נהדר. ג'יימס פוזי נזרק ממיאמי אחרי עונה איומה והפך לגורם מאוד מאוד חשוב באליפות של בוסטון ולסוג של יורש של רוברט הורי. פרקינס אמור היה להיות החוליה החלשה של בוסטון והפך לסנטר הגנתי משובח, כולל משחק ענק מול דטרויט. פי ג'יי בראון היה בדרך לתלות את הנעליים וחזר כדי לתת פלייאוף מצוין ובעיקר כדי להציל לסלטיקס את הסדרה מול קליבלנד בדקות האחרונות של משחק 7. אדי האוס מצא סוף סוף בית אמיתי, ראה איך קאסל גונב לו את הדקות, קיבל צ'אנס מחדש בגמר והיה לו חלק חשוב בקאם-באק של משחק 4. לאון פאו היה נער פוסטר שבעזרת המון רצון תפס מקום בשולי הרוטציה והתפוצץ דווקא בגמר ה-NBA.

והשארתי לסוף שניים מהאנשים המשוקצים בספורט האמריקאי עד לפני שנה - דוק ריברס ודני איינג'. הדוק קיבל צ'אנס נוסף אחרי כמה עונות כושלות ולקח אותו בענק. לא בטוח שהוא יקבל הילה של מאמן אלוף בסגנון הזן מאסטר, פופוביץ', ריילי או לארי בראון, יותר הגיוני שההיסטוריה תזכור אותו בערך כמו את קיי.סי. ג'ונס שהוביל את הסלטיקס לשתי האליפויות האחרונות שלה, אבל זה בטח לא מה שמעניין אותו עכשיו. הוא בנה קבוצה עם אופי נהדר ועם שחקנים שאוהבים אותו והוא אוהב אותם, הוא ניצח את אחד משני המאמנים הגדולים בכל הזמנים והוא אלוף שקשה מאוד שלא להעריך. יש לו קלאסה מיוחדת שלא מאפיינת מאמני כדורסל, שילוב של צניעות וכריזמה שאולי היה הכרחי לסלטיקס של השנה.

איינג' הוא האיש שנתן לריברס את הצ'אנס הנוסף, המנהל שדרדר את הסלטיקס למטה ואז הרים אותה למעלה מחדש בקיץ אחד. הטריידים על אלן וגארנט היו מהלכים גדולים ואמיצים, מי זוכר עכשיו שבתחילת השנה דיברו על זה שהוא היה צריך לבנות מחדש, שהוא הורס לבוסטון את העתיד, שאלה שחקנים גמורים שלא יספיקו להתחבר ושהוא לא יצליח לספק להם צוות משלים ראוי. המדקדקים יוסיפו לרשימת הקרדיטים את טום תיבודו, עוזר המאמן שנחשב לאחראי על ההגנה המצוינת של הסלטיקס. הציניים יוסיפו את קווין מקהייל, שחקן העבר של הקבוצה שכג'נרל מנג'ר של מינסוטה נתן לבוסטון את גארנט במחיר מבצע (בטח בדיעבד). אבל היום לא צריך לדקדק ובטח לא להיות ציניים, היום זה הזמן לחגוג את האליפות המרגשת ביותר של השנים האחרונות.