על הנייר, זאב חיימוביץ' היה אמור להיות היום בלם נבחרת ישראל. בין עוד מבחן למשנהו במכללה הבינ-תחומית רייכמן, שם הוא לומד מנהל עסקים, חיימוביץ' מציץ במסך הטלוויזיה וצופה בבלם נבחרת שוויץ פיליפ סנדרוס, אותו ניצח במאבק על הכרטיס לאליפות אירופה עד גיל 21. "איפה אני ואיפה הוא", הוא תוהה בין הספרים למשחקים, ומקווה שמסע ההיחלצות המופלא עם בני יהודה יחלץ את הקריירה שלו מהבינוניות בה היא נמצאת, בדרך לקבוצה גדולה בארץ בעונה הבאה ואירופה. "אני תמיד מביא את הדוגמא של טל בן חיים", הוא אומר. "אותי זימנו לסגל נבחרת הנוער והוא בכלל לא היה בסגל, אבל איפה הוא היום ואיפה אני. אותו דבר גל אלברמן ששיחק איתי ואחרים. אני מקווה שבעוד כמה שנים תמצאו אותי בקבוצה טובה באירופה ובסגל נבחרת ישראל".
"רציתי לפרוש"
חיימוביץ' (25) היה אמור להיות כבר שם. הוא גדל בטוברוק ונרכש בגיל 16 על ידי הפועל תל אביב, אבל מכאן הכל התגלגל הפוך: קריירה שהיא הוכחה כמה טיימינג הוא לפעמים יותר חשוב מכישרון. "לפעמים אתה מרגיש שלא משנה מה תעשה, אתה פשוט לא נמצא במקום הנכון. ככה יצא. הייתי קפטן נבחרת הנוער, הפועל תל אביב רכשה אותי והכל נראה טוב. סימנו אותי כהבטחה גדולה, עד שהגיע השלב לעלות לבוגרים בשנת 2000. הפועל לקחה אז דאבל וקשטן החליט שאין לי מקום בסגל הבוגרים. יש מספיק בלמים, שלחו אותי לחפש קבוצה. ואז אני, זאב חיימוביץ', בלם נבחרת הנוער, שחקן מוכשר, מוצא את עצמו נזרק החוצה".
מכאן מתרחש תהליך שגומר לא מעט כישרונות צעירים שנשלחים לנדוד אחרי גיל הנוער. "הרגשתי זוועה, קטסטרופה", הוא נזכר. "רציתי לפרוש מכדורגל באותו שלב. הייתי קפטן נבחרת, ובסוף זורקים אותך. תחושה ממש קשה, ובאמת שקלתי לפרוש לגמרי מכדורגל. למזלי, אבא שלי היה מאחוריי. אני מוצא את עצמי במבחנים בהפועל רעננה בלאומית כמו כל שחקן אחר, נבחן כמו ילד שנלחם על הקריירה. זה היה מאוד מביך ומדכא, מוציא את החשק מהכדורגל. התחלתי לאבד את האמונה. אני שחקן נבחרת והולך להיבחן. אתה קולט? איתי בנבחרת שיחקו אלברמן, שי אבוטבול, משה מישאלוב, משה אוחיון, ברק יצחקי. למזלי הצלחתי להרשים ועברתי את המבחנים. אבל גם שם דברים לא הלכו חלק, התחלתי על הספסל והיינו בתחתית. הכל השתנה כשערן קוליק הגיע, זומנתי לאולימפית ונדמה לי שהייתי הראשון שזומן מהלאומית.
"אחרי שנתיים בהפועל רעננה (2002-2004), קיבלתי הצעה לשלוש שנים בהפועל פתח-תקווה. כמובן שחתמתי. בכל אותו זמן קיבלתי איתותים מהנהלת הפועל תל אביב, שהם רוצים אותי בחזרה. אבל אז לצערי גילי לנדאו, שהיה המאמן, לא רצה אותי. זה היה פקשוש נוסף בקריירה. ההנהלה מאוד רצתה, אבל לנדאו לא בנה עליי ועוד זימן אותי ליום מבחנים מרוכז. זה שוב העליב אותי. כעסתי שבתור שחקן הרכב בצעירה אני מוזמן למבחנים כמו ילד. לפחות פתח-תקווה האמינה בי ונתנה לי הזדמנות. בסביבות המחזור ה-10 קיבלתי צ'אנס ראשון בהרכב, פרדי דוד הסיט את יחיאל לקישור והיינו הראשונים לעצור את מכבי חיפה כשסיימנו ב-2:2. במחזור שלאחר מכן שיחקנו מול הפועל תל אביב והיה בי רצון לנקמה. זה היה משחק מאוד קריטי עבורנו. ניצחנו 0:1, אחרי שכבשתי את שער הניצחון בדקה ה-93".
"שחקנים לא הרגישו חופשיים אצל אלי כהן וניצן שירזי"
חיימוביץ' שיחק 3 שנים בהפועל פתח-תקווה, ירד ליגה ונראה כי תמיד הוא נמצא במקום הלא נכון. מי שם לב ליכולת שלך אם הקבוצה שלך יורדת ליגה בגלל מצוקה כלכלית? הוא לא שיער, בטח לא במהלך העונה, כי דווקא בבני יהודה אליה עבר בקיץ שעבר, הכל ישתנה. "מבחינה נפשית זו היתה שנה מאוד מאוד קשה, התחלנו טוב, דיברו עלינו כעל קבוצה שהולכת לכיוון הצמרת, ופתאום מגיעים 10 הפסדים רצופים שזה פשוט קטסטרופה. והתחלתי שוב להיזכר בעונה שהיתה לי קודם בהפועל פתח-תקווה שירדתי ליגה, זה כל הזמן היה לי בראש. אבל בניגוד לתקופה בפתח-תקווה, ששם חוץ משני שחקנים ידעתי שאין עם מי לצאת לקרב, בבני יהודה יש שחקני כדורגל אמיתיים".
"במהלך המפולת עם בני יהודה איבדנו אמונה. אחרי 7 הפסדים רצופים גם ניצן שירזי הרגיש שהספינה שוקעת, אבל אני חושב שניצן לא היה צריך ללכת באותו שלב. גם ניצן, אם תשאל אותו, מצטער על כך שהוא הלך. אני בטוח שאם הוא היה נשאר אז בסופו של דבר דברים היו מסתדרים. ואז הגיע אלי כהן, האדם הנכון במקום ובזמן הלא נכון. אני אדבר מכל הלב, זה איש מקצוע מדהים וחרוץ. חוץ מקשטן ולחמן לא ראיתי פנאט כזה בכדורגל. אסור לשכוח שהוא גם הביא שחקני רכש שבסופו של דבר עזרו לנו להישאר. לצערי, בתקופה שלו תוצאות לא היו. יכול להיות שהוא עסק יותר מדי בקטע המקצועי ופחות ביחסים החברתיים. ואז הגיעו הקוסמים, חזי שירזי ויעקב אסייג, אין לי מילה אחרת לתאר אותם".
הכל התחיל בניצחון 1:3 בסכנין, כשלכולם ברור שכבר ירדתם אחרי הפסד להפועל תל אביב.
"היינו בפער של 12 נקודות מהקו האדום, זה מטורף. יעקב וחזי עברו שחקן שחקן והסבירו שיותר גרוע מזה כבר לא יכול להיות. 'אין לכם מה להפסיד. זה המצב הכי קטסטרופלי שיכול להיות, בואו תנסו ליהנות מכדורגל. תהיו גברים, זה ייתן לכם כיף בלב, שחקו בשביל הכסף, הפרמיות, שכל אחד יישחק בשביל עצמו, לא בשביל המועדון, לא בשביל הקהל, רק בשביל עצמכם'. אלו היו המילים שלהם בחדר הלבשה. כמו בשכונה, שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה בחופשיות על המגרש. וזה מה שעשינו, עלינו בחיוך, בצחוקים לסכנין. נגמר 1:3, אבל יכולנו לתת חמישייה. כנראה שלא כל השחקנים עלו חופשיים אצל ניצן ואלי כהן, כפי שהם היו חופשיים אצל יעקב וחזי".
פעם אחת ולתמיד אתה יכול להסביר איפה שני אנשים שלא רוצים להיות מאמנים הצליחו במקום שמאמנים מנוסים נכשלו?
"בנוסף על מה שציינתי לגבי החופש במגרש, יעקב וחזי היו פחות סמכותיים כי הם לא מאמנים ראשיים בהגדרתם. זה הקל על שחקנים רבים. הם הרבה יותר חברים מאשר מאמנים אמיתיים. זאת התשובה. כדורגל זה שפה מאוד פשוטה. האימונים שלהם היו זהים, אבל הגדולה שלהם היתה שבתקופה הזו הם היו 100% נקיים וטהורים בשביל להחליט נטו מי מהשחקנים ראוי וצריך לשחק. הם היו חלק מהקבוצה, שחקנים באו בלי פחדים. לכן קראתי להם קוסמים, כי אין לי הסבר אחר. הגענו לטדי אחרי חמישה ניצחונות רצופים, בלי פחד, עם הרבה אמונה שאפשר לנצח את בית"ר בטדי. כבר במשך השבוע באימונים היתה אנרגיה שונה. הגענו בצחוקים ובחיוך, אבל התאמנו כמו מקצוענים.
"בוא אני אספר לך משהו אישי. לפני אחד המשחקים, ישבתי מרוכז בעצמי עם פרצוף מאוד רציני בחדר ההלבשה. ככה אני אוהב להיות מנותק מהסביבה. יעקב ניגש אליי ואמר לי בשקט באוזן "תחייך, אנחנו מנצחים היום". לי זה נתן אנרגיה מדהימה. הוא ניער אותי ואמר לי "מה יש לך, תחייך! לך תהנה", ככה זה חזר על עצמו בכל חמשת המשחקים האחרונים. הוא ניגש ולחש לי באוזן לפני כל משחק. גם בטדי הוא בא ואמר לי: "בית"ר שמית"ר, תחייך אנחנו מנצחים היום, לך תהנה". אחרי הניצחון רצתי אליו ולחשתי לו באוזן - צדקת! והוא צדק עד סוף העונה, חוץ מהמשחק שהפסדנו בנתניה".
"הוכחתי שאני בלם מהרמה הגבוהה בארץ"
חיימוביץ' זוכה עכשיו להכרה על כישרונו עם הצעות טובות מרחבי ליגת העל ("אני רוצה סופסוף להיות מתוגמל כלכלית"), כשנתניה היא הרצינית שבהן. הוא יודע עד כמה המזל היה לרעתו עד כה בקריירה, ומקווה לקחת הפעם החלטה שתשנה את התמונה בדרך להגשמת הציפיות שתלו בו בגיל צעיר.
"הכל קרה לי כי לא הגעתי עדיין למועדון גדול", הוא אומר. "אין מה לעשות, תדמית של שחקן נבנית כשהוא קרוב להצלחות. לדוגמה, בית"ר פנתה אליי בתקופת אוחנה והעדפתי שלא ללכת לשם בזמנו בגלל הבלגאן עם הקהל, ועונה אחרי זה מגיע גאידמק ובן יוסף והופך לשחקן של 300 אלף דולר בעונה. גם זה סוג של פקשוש מבחינתי. גם מכבי חיפה רצו אותי בקיץ הקודם. רוני לוי מאוד רצה אותי, אבל יעקב שחר החליט שבמקום לרכוש אותי הוא מעדיף להשקיע את הכסף בהבאת זר בעמדת הבלם ולהסתפק בשי מיימון ודקל קינן. שוב פקשוש. אני מקווה שבסוף אני אצחק על הכל ויקרו לי דברים טובים יותר. אני חושב שמשנה לשנה הוכחתי שאני בלם מהרמה הגבוהה בארץ. גם זה שבני יהודה לא ספגה בשבעה מתוך תשעת המשחקים האחרונים שלה, פועל לזכותי. השיקול בבחירת הקבוצה הבאה שלי יהיה להיות בקבוצה ששואפת גבוהה שתתחרה על תארים ואני אוכל להיות חלק מההצלחה הזו, ולהגיע לנבחרת. זה הזמן שלי להתחיל לפרוח, להרגיש מוערך".
