אוטוקרטיה בוסטונית

1986 כונתה במשך יותר מ-15 שנה "שנת הקסם" בבוסטון. הרד סוקס הגיעו במסע מטורף לוורלד סירייס, אותו סיימו בהפסד למטס, במה שהפך לאחת הטרגדיות הספורטיביות הגדולות בהיסטוריית הספורט האמריקאי. הפטריוטס ערכו ביקור ראשון ומפתיע בסופרבול, בו נטבחו 44:10 על ידי שיקגו ברס במשחק חד צדדי שסופו היה צפוי. הסלטיקס השלימו תואר שלישי בחמש שנים עם בירד, מקהייל והחבר'ה, במה שלימים התברר כטבעת האליפות האחרונה של הקבוצה במשך 22 שנה.

למרות שמשלושה תארים אפשריים יצא רק אחד, בוסטון גנזה את 1986 בזיכרונה. מעטות הערים בהיסטוריה של הספורט האמריקאי ששלחו נציגות משני ענפי ספורט שונים למשחקי גמר בעונה אחת, זעום עוד יותר היה המספר של אלה שגם זכו בדאבל. ההגעה של שלוש הקבוצות הגדולות של העיר (או במקרה של הפטריוטס – של האזור) למשחקי גמר נחקקה כשנה היסטורית. וכן, גם העובדה שבוסטון לא ראתה אף תואר במשך 15 שנים עזרה להעצים את המיתוס של אותה שנה.

מיליון איש וחצי הגיעו אז לרחובות העיר כדי לחגוג את זכיית הסלטיקס באליפות, המספר הגדול ביותר עד אז בעיר השעועית. זה קרה ארבעה חודשים לפני שביל באקנר האומלל פתח רגליים ולא הצליח לאסוף את הכדור הפשוט והארור של מוקי ווילסון, אותו כדור מפורסם שמנע מהרד סוקס זכייה בוורלד סירייס לראשונה מאז 1918. במידה מסוימת, החגיגות של הסלטיקס היו בבחינת נחמה מקדימה לכישלון עתידי נוסף של הרד סוקס. חשוב להבין, בייסבול מאז ומעולם היה הספורט השולט בבוסטון. גם בחגיגות של הסלטיקס וגם באלה של הפטריוטס ב-2001 נשמעו לא מעט קולות של "חכו, תראו מה יקרה פה כשנזכה בוורלד סירייס". אף אחד לא האמין שזה באמת יקרה מתישהו, אבל ב-2004, כשהרד סוקס אכן זכו, נעו ההערכות על בין 3.2 ל-4 מיליון איש שיצרו טבעת ענקית על שני גדותיו של הצ'רלס ריבר.

ההיסטוריה מעידה כי הסלטיקס, מעבר לישותם העצמאית כאייקון ספורטיבי נשגב ובולט, תמיד היו סותמי החורים, מקור גאווה יחיד לעיר שהייתה צמאה כל כך להצלחה שאותה כמעט שלא השיגה באף ענף ספורט אחר. השושלת המפוארת של אאורבך, ראסל, קוזי והאבליצ'ק, זו שלקחה 11 תארי אליפות ב-13 עונות, עמדה בפני עצמה בגאווה, אבל גם חיפתה על קבוצת בייסבול עלובה ששיחקה מול יציעים ריקים למחצה, עד שהתחברה ב-1967 (אחת משתי העונות באותה תקופה שבהן הסלטיקס לא זכו בטבעת) להגעה לוורלד סירייס. קבוצת הפוטבול הצעירה שקמה ב-1960 הצליחה לעקוץ ולהגיע לגמר ה-AFL ב-1963, אבל באופן כללי לא היוותה פקטור, והברוינס הציגו לעולם את אחד מטובי שחקני ההוקי של כל הזמנים, בובי אור, שהביא אותם לשתי זכיות בתחילת שנות ה-70. אלא שאתם יודעים – הוקי זה בכלל משחק ששייך לקנדים. זה יפה, זה נחמד, אור הפך לאגדה עוד בחייו – אבל זה הוקי. פאקינג הוקי. ככה שבכל מקרה, טוב שיש את הסלטיקס.

ההקדמה הארוכה הזו רק באה להצביע על גורל של עיר שלמה שהתהפך בתחילת המילניום. הפטריוטס הפכו למכונת תארים ואפילו הרד סוקס הצליחו לזכות בשתי אליפויות. דווקא הסלטיקס, ספינת הדגל במשך כל כך הרבה שנים, היו ללכלוכית, לאחות הדחויה וחסרת המשמעות. אם למשחקים בבוסטון גארדן היית מחכה שעות בשביל כרטיסים, בפליט סנטר (היום שוב "הגארדן") ניתן היה למצוא כרטיס בעשרה דולר. יצורים כמו רון מרסר וטראוויס נייט קישטו את הפרקט והקלטים התפוגגו. מלבד כמה בארים ברחוב קוזוויי, מטרים ספורים מהאולם, כמעט שלא יכולת להרגיש בנוכחותם וברוחם. ורוח, עוד ניגע בכך בהמשך, היא מילה עם משמעות חזקה מאוד בבוסטון. ההתפתלויות החוזרות ונשנות של דני איינג' בתוכניות הרדיו והסיפורים שלו על בניה ועל קבוצה צעירה לא עשו רושם על אף אחד. אחרי ארבע שנים בתפקיד נראה שגם הוא הפסיק להאמין בזה. אז הוא הביא את גארנט וריי אלן.

איינג' הבין לבסוף שמה שעובד בפוטבול ובבייסבול בדרך כלל לא עובד בכדורסל, והמנטרה של "בניה לשנים הבאות" רק גורמת לך ללחוץ על פול גז בניוטרל ולחזור לנקודת ההתחלה. בבייסבול אין תקרת שכר, אתה יכול להביא את מי שאתה רוצה באיזה מחיר שאתה רוצה. בפוטבול יש, אבל החוזים של השחקנים לא מובטחים ואתה יכול לשחק טטריס על תקרת השכר, זאת אומרת לחתוך שחקן, לגלח לו את החוזה ואפילו, אם אתה נורא רשע, להכריח אותו לתת לך לשכב עם אחותו. במציאות כמו ב-NBA, שבה החוזים מובטחים ותקרת השכר נוקשה, מרחב התמרון שלך שואף לאפס ורק אם אתה גאון כמו אר. סי. ביופורד, כשלצדך גאון אחר כמו גרג פופוביץ', אתה יכול לשכנע אינסוף שחקנים משלימים להגיע אליך ולייצר ארבע זכיות באליפות בשמונה שנים. איינג' יודע שהוא ודוק ריברס לא בדיוק עונים להגדרה של גאונים, אבל הוא בדיוק שמע על איש אחד נורא מתוסכל במינסוטה ועל עוד אחד שנמאס לו לשפר רק את הסטטיסטיקה האישית שלו, ראה הזדמנות, אמר לכוכב שלו "פירסי, הבאתי לך כמה חברים שלא יהיה משעמם" ובן לילה יצר מפץ גדול שהפך את לכלוכית שוב לסינדרלה.

וכך הפכה פתאום 2007 ל-1986 משודרגת. עכשיו כבר לא מספיק להגיע לשלושה גמרים, צריך לקחת את כולם. במבט לאחור, לבוסטון חסרו 39 שניות בסופרבול כדי להשלים טריי-פקטה ולזכות בשלושה תארי אליפות בשנה קלנדרית אחת (2007-2008), הישג שמעולם לא נרשם בעיר אחרת. אבל גם כך הפכה עיר השעועית לבירת הספורט של היבשת בעשור האחרון, עם שלוש זכיות בארבע הופעות בסופרבול, שתי זכיות בוורלד סירייס ואחת בכדורסל. תשאלו האם זה גורם לאנשים שם להרגיש שפתאום יש להם יותר גדול? חד משמעית כן, ולא בכמה סנטימטרים בודדים.

אם רמזנו קודם על עניין הרוח והמיסטיקה, הרי שבבוסטון באמת מאמינים שכל דבר קורה עם סיבה. ההפסד העגום בוורלד סירייס של 1986 היה ההשראה לקימת מיתוס של "קללת הבמבינו", שגרס שבייב רות' הטיל קללה (והאיש ידע לקלל, אוהו איך שהוא היה מקלל) על הקבוצה לפני שעבר ליאנקיז ב-1919. מקרי המוות של לני ביאס ב-1986 ושל רג'י לואיס ב-1993, יחד עם הפספוס בלוטרי של 1997 ששלח את טים דאנקן לסן אנטוניו למרות שלסלטיקס היו את מרבית הסיכויים לזכות בבחירה מספר 1, גרמו לסלטיקס להאמין שגם עליהם רובץ איזשהו נאחס מטורף. והפטריוטס? שם לא האמינו בקללות, הם סתם הסריחו.

2001 הייתה שנת המפנה. הזכייה של הפטריוטס בסופרבול הייתה רצופה בכל כך הרבה צירופי מקרים (וכמה רמאויות קטנות פה ושם, מסתבר), שהמילה היחידה שניתן היה להעלות על הדעת היא destiny, ייעוד. כשהרד סוקס הפכו פיגור 3:0 בסדרה עם היאנקיז לניצחון 3:4 ולזכייה מהאגדות ב-2004, המילה השגורה הייתה שוב, ניחשתם נכונה – destiny. והסלטיקס? עוד צירוף מקרים נדיר, הרבה מזל, כרוניקה קצת יותר ידועה מראש ובכל זאת, גם זה סוג של destiny, אחד כזה שצריך להבהיר עם 39 נקודות הפרש במשחק המכריע בסדרת הגמר.

אם האליפות הזו תהיה חד פעמית, תהיה עליה לימים לא פחות ביקורת מאשר זו שנשפכה על האליפות של מיאמי, שלפני שנתיים לקחה תואר בצורה דומה של צירוף כוכבים ושחקנים משלימים בטריידים גדולים, אבל קרסה לאחר מכן בצורה מבישה. את אוהדי הסלטיקס לא ממש מעניין מה יגידו עליהם בחוץ, את ניחוח האליפות הזו ירגישו בכל מייל מנורת' סטיישן עד מדיסון סקוור גארדן (שם הריח יהיה פחות נעים). זה לא אומר שהאוהדים בבוסטון, שזיכרון קצר ופנים אכזריות להם, יסכימו שכאן זה ייגמר. מבחינתם, בעיקר כשמסתכלים על הפטריוטס והרד סוקס, הכיף של הסלטיקס רק התחיל.

david_rosenthal@walla.co.il