תחזירו את הכסף

"נמאס כבר מנוימן ואבי רצון", צעק עורך תוכן צעיר ונמרץ בחדר הישיבות של צ'רלטון, "בואו נעשה אולפן צעיר, תוסס, קליל. העם רוצה שינוי". גם הוא גדל על אולפני המונדיאל של ערוץ 1, ראה איך מודי מייצר אלטרנטיבה, והאמין שהוא יכול להמשיך את השושלת. הכל היה לו מוכן בראש. הוא דמיין שידורים קיציים ומרעננים, פנטז על חגיגת כדורגל, חלם על שיחות קולחות ושידור זורם; הוא שכר את שכנר ולרר כמגישים המגניבים, ציוות לידם את הלשון הקלילה של ניצן שירזי, הקים אולפן שקוף וחדשני וניסה ליצור אווירה צעירה ותוססת. תגיד, ילד, מה צעיר בזה?

תנאי הפתיחה של צ'רלטון היו קשים מלכתחילה. עם דימוי ציבורי של גזלנים וסחטנים רודפי בצע, קשה היה להם לספק אותנו או לגרום איזשהו סוג של נחת. יכול להיות שבעצם אנחנו אשמים, אולי לא היינו צריכים לשלם מלכתחילה. לערוץ 1 עוד סלחנו. הכרנו את הנפשות הפועלות, שמענו על החוזים של הטכנאים, ידענו שזה המקסימום שהחבר'ה מרוממה מסוגלים לתת; אבל את צ'רלטון שנאנו עוד לפני שזה התחיל. תגידו, בשביל זה אנחנו משלמים? זה מה שאתם עושים עם המיליונים שלנו? חארות, תחזירו את הכסף.

יכול להיות שהזדקנו, איבדנו כבר את הסבלנות. אין לנו כוח לדאחקות מאולצות, להתערבויות מטופשות, לחברי פאנל חסרי כאריזמה שמנסים בכוח לשעשע אותנו עם אווירה קלילה ומגניבה (הידעתם? גרמניה קיבלה ציון 0 על מלחמת העולם השנייה, אבל חיפתה על זה בזכות האוהדות הכוסיות). נדמה שהחטא הגדול של צ'רלטון זה שהם גרמו לנו להאמין שהיבשושיות של נוימן ומירי אלייקים היא לא כזאת נוראית. פתאום רצינות ומקצועיות מתגלות כאלמנטים משמעותיים בשידורי ספורט. יכול להיות שאני מתגעגע לאורי לוי? האם המצב עד כדי כך נורא?

והפרשנות לא פחות גרועה מההגשה. ניצן שירזי מתגלה כצנון רציני (תסרוקת הוואליד באדיר לא עוזרת במיוחד לשינוי התדמית), ובמשך שמונה ימים הוא לא אמר משפט אחד מעניין, ובטח שלא האיר את עיניי. זאביק זלצר משתדל להיות מקצועי ומדויק, אבל טון הדיבור היבשושי בעיקר מגביר את הצורך לתפוס תנומה. גם אלון חזן מנסה, אבל קשה לו בלי התמיכה של ג'קי.

אי אפשר להתעלם מהרזומה של אותם אנשי מקצוע. ניצן שירזי דרדר את בני יהודה למקום האחרון, אלון חזן העמיד באשדוד את ההגנה הכי גרועה בארץ, ושני המאמנים הבינוניים לא חושבים פעמיים לפני שהם מבקרים את טובי הטקטיקנים של היבשת. הם קוטלים אותם, יורדים עליהם, או "פשוט לא מבינים מה עובר להם בראש", כפי שציין לא פעם שירזי. אותו שירזי, אגב, מקפיד להזכיר שהוא "לא מחזיק ממאלודה". מה? מי? חברת הפאנל שירה וילנסקי סיכמה את זה השבוע במדויק: "שיגיד תודה לעומר דמארי על זה שהוא פה בכלל".

מזל שיש גם כדורגל, ובינתיים לא רע בכלל. בהתחלה היה חשש לאוברדוז, אבל החששות התבדו. האהבה למשחק מסרבת להתפוגג. יש דרישה לכדורגל התקפי וחיובי, וזה התבטא השבוע בעיקר ביחס לנבחרת יוון. הקהל לא הפסיק לשרוק בוז לחילופי המסירות בחלק האחורי, השדרים לא חדלו מלהתלונן על הבונקר, ואז הגיע זלאטן, שבבעיטה אחת לחיבורים שיחרר תסכול של ארבע שנים ונתן את האות לחגיגות. יוון ורהאגל הפכו לשנואי אירופה, ומטורי הפובליציסטיקה הארסיים שפורסמו למחרת אפשר היה להסיק כאילו סבלנו מאז ומתמיד משלטון עריץ של מחריבי הענף, וסוף סוף השתחררנו מכבליו. העם דורש גולים. יוון, ממציאת הדמוקרטיה, הייתה אמורה לעלות זה.

הולנד, שהשחילה תוך כמה ימים שביעייה לאלופת העולם ולסגניתה (ועשתה זאת בטבעיות גמורה ובלי מאמץ מיוחד), היא הפרס האמיתי לו ראויים חובבי המשחק. זה אומנם התחיל בהצגות הגדולות על הדשא, אבל נדמה ששחקני האוראנג' הצליחו לכבוש את לבבותינו דווקא בזכות מחווה אנושית. כאילו בתיאום מראש, עם שריקת הסיום רצו כל שחקני הנבחרת לעבר היציעים, נישקו את נשותיהם התומכות ונשאו על כפיהם את ילדיהם הנרגשים, במפגן משפחתי מחמם לב. כן ילדים, מקווים שהפנמתם את הלקח. אם ברצונכם להפוך לאהובי הקהל ולגיבורי תרבות, שחקו כדורגל התקפי ואטרקטיבי. ככה יוצרים דור המשך. תודה לך הולנד, המשיכי בדרכך. תתעלמי מניצן.