קבוצות תמיכה

בזמן השביתה הגדולה האחרונה במערכת החינוך הסתובבו ילדי ישראל בחוסר מעש. ההורים המיואשים החלו מתלוננים על העומס הנפשי שבגידול ילדיהם מבלי שהבייביסיטר היומי תופיע. במין מצעד של זומבים, הנערים המשועממים זרמו היישר אל כותלי הקניון המקומי. תיאור המצב הזה אולי נכון ברוב חלקי הארץ, אבל לא כך היה בשכונת התקווה. מאות מילדי השכונה, השייכים לפרויקט קבוצות הנוער והילדים של בני יהודה, הגיעו מידי יום ביומו ל-"בית דני" ונכנסו לכיתות מסודרות. הילדים למדו והשלימו חומר בעזרת מדריכים שגויסו במיוחד לטובת הפרויקט ונהנו מארוחה חמה מידי יום. חזי מגן, הבעלים של הכתומים, מימן את הפרויקט מכיסו. כמה בדיוק הוא שילם הוא לא מוכן לומר, אך ברור כי מדובר בלמעלה ממיליון שקלים.

אם תשאלו את מגן מדוע הוא עשה זאת, הוא יאמר לכם כי זו הייתה חובתו לשכונה התקווה. למרות זאת, כשבאים החברים משכונת התקווה לקבל את המימון השנתי מעיריית תל אביב/יפו, הם מחייכים חיוך סרקסטי. בעוד התמיכה העירונית עומדת על 520 אלף שקלים, רק עלות השימוש באצטדיון העירוני על שם בלומפילד, עומדת על למעלה מ-700 אלף שקלים. חישוב מהיר וקל יגלה כי התמיכה של העירייה בקבוצה היא בעצם- אי תמיכה. הגישה המשלבת בין ספורט לקהילה אינה ממש הדדית, והיא מנת חלקו בלבד של מגן. וכשאנשים כמו חזי מגן מרגישים כי לא בדיוק עוזרים להם לקיים את המפעל החינוכי שהם מנסים להקים, הם מתעצבנים, מתייאשים ובסופו של דבר עוזבים.

"אני לא פילנתרופ. אני חייב את העזרה של העירייה", אומר מגן. "אני לא מתרשם מהעובדה שהיום זה עידן של אוליגרכים. מה יקרה כשיימאס לאוליגרכים? בני יהודה מחזיקה מחלקת נוער עם למעלה מ-600 ילדים. במידה והקבוצה הבוגרת של בני יהודה לא הייתה בליגת העל, פרויקט הנוער והילדים היה פשוט קורס. לא רק שיש מקום שהעירייה תתמוך בקבוצה שלנו, אלא זה גם החובה שלה לקהילה".

הדיון על התמיכה העירונית בקבוצות ספורט מקצועניות הוא דיון שנחקר ודובר בו רבות ברחבי העולם. אם בעבר גרסנו שיש להוציא מידי המדינה את מימון הספורט, נדמה כי היום – במיוחד תחת קול הזעקה שהקימו גליל עליון ובני יהודה – האמת נמצאת די באמצע. רוב קבוצות הספורט הסימפטיות שהרכיבו את הנוף שלנו בעשורים קדומים יותר נעלמו, שחיקה שממשיכה להכות בקבוצות שלא מצאו להן אוליגרך קבוע. המדינה, כך נידמה, ניצלה את המודרניזציה של הספורט, והפקירה את המועדונים השייכים לקהילות שהרכיבו אותה.

אין ספק כי מצד אחד, ברוב המקרים, מדובר בבעלי הון שקנו קבוצות ספורט מקצועניות והם מפעילים אותן מתוך אינטרס אישי. אך מצד שני, קבוצת ספורט עירונית היא מקור הזדהות עבור תושבי העיר. הקבוצות מפעילות פרויקטים לא רווחים כמו מחלקת הנוער של בני יהודה. אנשים כמו אלונה ברקת מהפועל באר שבע, קונים את הקבוצה כחלק מהאמונה שלהם בפיתוח הפריפריה. כל אלו מסבכים את הנושא והופכים אותו לרגיש במיוחד ולא חד משמעי.

"הפיטסבורג פינגווינס" היא קבוצת הוקי קרח מליגת ה-NHL המקצוענית בארה"ב. באוקטובר 1998 הודיעו ראשי הקבוצה על פשיטת רגל וכניסה לתהליך של פירוק. עבור מספר בעלי עסקים מחוץ לגבולות פיטסבורג זו הייתה הזדמנות מצוינת לרכוש את הפינגווינים במחיר זול במיוחד, ולהעביר את משחקיה אל מחוץ לתחומי העיר. השופט שהיה אחראי על מכירת הקבוצה בזמן הפירוק, ברנרד מרקוביץ', לא קיבל את ההצעה של בעלי העסקים והעדיף להשאיר את הקבוצה במצב של פירוק זמני.

"הפינגווינים הם חלק בלתי נפרד מהעיר פיטסבורג", קבע אז השופט. "בדיוק כמו המוזיאונים, הפארקים, ואולמות התיאטרון. חשובים ככל שיהיו האינטרסים של הנוגעים בדבר. האינטרס של ציבור תושבי פיטסבורג גדול יותר. הפינגווינים צרובים ברקמה העדינה של העיר הזאת והם לא יזוזו מפה", אמר השופט לעיתון "פיטסבורג פוסט גאזט". ביוני, באותה השנה, קיבל השופט הצעה מקבוצת אנשי עסקים מקומית שהבטיחה לקיים את הקבוצה בעיר. תמורת ההצעה, שהייתה נמוכה יותר מההצעה הראשונה, הסכים השופט להודיע על קיצוץ 20 מיליון דולר מחוב הקבוצה. מהלך שהקל על העסקה והפך אותה לעובדה מוגמרת. במילים אחרות השופט היה מוכן להתמודד עם בעלי חוב ולהודיע להם שחובם מבוטל רק בשביל שהפינגווינים יישארו בתחומי העיר.

בישראל 2008 נדמה לא פעם כי גופי המדינה לא תמיד מבינים את חשיבותן של קבוצות הספורט לתרבות הקהילתית שהם אמורים לייסד. גלגול האחריות לפילנתרופים במקרה הטוב או אוליגרכים במקרה הרע, חצה לא פעם את הגבול. השבוע הגיע הוויכוח לשיא חדש עם כוונת הפועל גליל עליון, קבוצת הדגל של צפון המדינה, לעזוב את המועצה אזורית "גליל עליון", לטובת המועצה האזורית "גלבוע", עקב חוסר תמיכה ציבורית בפעילות הקבוצה. שחקניו של עודד קטש יעזבו את האולם המיתולוגי בכפר בלום המרוחק ויעברו לשחק באולם החדש בגן נר שבגלבוע. "הדבר היחיד שהמועצה האזורית נתנה לנו הוא השימוש באולם בכפר בלום. חוץ מזה לא קיבלנו מהם שום תמיכה והיינו לקבוצה היחידה בליגת העל שלא נתמכת על ידי העירייה או המועצה ממנה היא מגיעה", אומר חיים אוחיון, בעלי הקבוצה, בנושא, ומוסיף: "לרוב הקבוצות בליגת העל בארץ אין זכות קיום מבלי שהמגזר הציבורי ייקח אחריות כלשהי".

אוחיון טוען כי התמיכה שלו בקבוצת הכדורסל של גליל עליון, היא הרבה יותר מתמיכה כלכלית בלבד. "אנחנו קבוצת פריפריה. מעבר למטרות הספורטיביות יש פה מטרות לאומיות וגם מטרות אזוריות. הקבוצה הזו מייצגת אזור שלם. גייסו אותי לקבוצה הזו מתוך מניעים של עזרה לפריפריה. אבל העזרה הציבורית מעולם לא הגיעה אלינו. יש פה אדישות מוחלטת. קבוצת הכדורסל זה רק סימפטום. יש פה הפקרה טוטאלית של הגליל. הספורט זה רק פן אחד של ההפקרות הזאת", אומר אוחיון בזעם.

מועצה אזורית גליל עליון טוענת בתגובה כי העבירה 100 אלף שקלים מכספי משלם המסים לטובת הקבוצה המקומית. כך או כך, אוהדי הגליל שהגיעו ברובם מהקיבוצים והמושבים הסמוכים לכפר-בלום יצטרכו לנדוד לאזור הגלבוע אם ירצו להמשיך וללוות את הקבוצה. ספק רב אם יעשו זאת.

גם בעולם המגמה היא להימנע ככל שאפשר מהתמיכה הציבורית בקבוצות הפרטיות, עם הבדל שחשוב שתשימו לב אליו. בגרמניה, החוק מחייב את הרשות המקומית לספק את התשתית הראויה לקיום קבוצות ספורט מקצועניות כגון: אולמות, אצטדיונים וכו'. עם זאת, במידה וקבוצה מקצוענית לא מצליחה לגייס סכום כסף אשר יספיק לה על מנת לפתוח את העונה, מחויבת הרשות המקומית על פי חוק, להעביר לטובת הקבוצה סכום כסף אשר יאפשר לה זאת.

בסקוטלנד, למשל, המצב דומה. בהחלטה שקיבלה מועצת העיר אברדין נקבע כי העירייה תעביר סכומי כסף גדולים לטובת שיפוץ ושיפור מתקני הספורט הרבים בעיר, כגון אולם ההוקי והכדורסל ובריכות השחייה העירוניות הרבות. כמו כן, הוחלט באופן גורף שלא להעביר סכומי כסף לקבוצות הספורט הפרטיות המשחקות בתחומי העיר. האחראית על תחום הספורט במועצת העיר, גברת באל מאקי, הסבירה את מדיניות העירייה בשיחה עם וואלה! ספורט. "העירייה מממנת באופן שוטף את כל מתקני הספורט בעיר. אנחנו שומרים על רמה גבוהה מאוד של מתקנים. אנחנו אומנם לא עוזרים מבחינה תקציבית לקבוצות פרטיות, אבל יש לנו תקציב מיוחד למימון של גופים פרטיים במידה ואלו נתקלו בקשיים. יש לנו נוהל מסודר ואם קבוצה פרטית מגישה לנו בקשה לעזרה כלכלית זה אפשרי, אבל אנחנו בוחנים כל מקרה לגופו ולא מאשרים אוטומטית את העזרה".

האם אפשר לומר שגם הגופים המקבילים בישראל מספקים תשתיות ספורט למען הקהילה, תחת ההקצבות הזעומות? האם הם מספקים לנו מגרשי כדורגל וכדורסל נורמאליים, שיקלו על בעלי הקבוצות? אולמות, אצטדיונים ומגרשים שיבטיחו את עתידן של קבוצות הפריפריה המרוחקות ויתנו להן זכות קיום? או שמא אותם גופי מדינה, שפעם נהגו לתת תמיכה מוחלטת לקבוצות הספורט, ניצלו את המציאות המודרנית כדי להמיר זאת בהפקרות מוחלטת? תענו על זה אתם.

"הדילמה של מימון קבוצה פרטית מכספי ציבור היא דילמה ידועה", מסביר ד"ר עידו נבו, מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת באר שבע, שמעביר את הקורס "ספורט ופוליטיקה". "הרי יש פה רכוש פרטי של בן אדם והמטרה הלגיטימית שלו היא להרוויח. במקרה כזה, אין סיבה שהעירייה תתמוך כספית ברכישה של שחקן מגאנה. מצד שני, יגידו ראשי הערים, ובצדק מבחינתם, כי תמיכה בקבוצה היא תמיכה בקהילה העירונית. בוא ניקח לדוגמה את עיריית אשדוד. אם אני רוצה לתת פתרון לבעיית התדמית הבעייתית של העיר אז אני אומנם בונה מוזיאון, אבל אני גם משקיע בקבוצת כדורגל שתיצור זיקה ליישוב וזיקה לקהילה. אז מהבחינה הזאת כמובן שיש מקום בתמיכה הציבורית בקבוצות הפרטיות".

למה נדמה כי המצב בישראל מסובך ולא ברור כמו במדינות אחרות בעולם?

"צריך להבין שהמודל של הספורט הישראלי הוא מודל מסחרי קיצוני מצד אחד, אבל מצד שני נשארו השרידים של המודל הפוליטי. פעם, לכל מועדון ספורטיבי הייתה זיקה פוליטית למפלגות. כולם היו קשורים בדרך כזו או אחרת לתנועות נוער. בוא ניקח לדוגמה את הספר בנושא מועדון הפועל חיפה שפורסם לא מזמן. מחלקת הכדורגל זה חלק מאוד משני בספר. פעם היית מנהל קבוצת כדורגל מתוך זיקה קהילתית מפלגתית. היום כשאדם קונה מועדון הוא קונה אותו בעיקר בגלל הקבוצה הבוגרת ולא בגלל קבוצות הנוער או הקהילה. לפעמים האינטרס שהוביל לקניית הקבוצה הוא אינטרס שלא בהכרח קשור לספורט. יכול מאוד להיות שמי שירכוש בעתיד את בני יהודה ירכוש את הקבוצה בגלל השווי הכספי של האדמה אשר עליה שוכן אצטדיון שכונת התקווה. במקרים כאלו יש בעיה מוסרית מאוד גדולה בתמיכה הציבורית בקבוצות הפרטיות ונשאלת השאלה מהי האחריות הקהילתית של אותו רוכש אלמוני".

באיזה כיוון אנחנו צועדים לדעתך?

"זו שאלה קשה. בסופו של דבר אני מאמין כי מספר מצומצם של בעלי הון ישתלט על מספר מצומצם של קבוצות. זה יקרה, אבל זה יהיה תהליך ארוך ולא מיידי. המשמעות המקומית והלוקאל פטריוטיות של הקבוצות תקטן. כבר היום יש לנו ארבע קבוצות גדולות שלא כל האוהדים שלהן מגיעים מהעיר ממנה מגיעה הקבוצה. הכיוון לדעתי הוא יותר התמסחרות מצד אחד, ומצד שני המשך משיכת ידם של הגורמים הציבוריים מהתמיכה בקבוצה".