סדק במורשת

אחרי שהתמקדנו בלייקרס בכתבה הקודמת, זו אמורה הייתה כמוה לעסוק בסלטיקס. אבל יש משחקים שמשנים סדרי עולם, ואי אפשר שלא להגיד משהו על ההתפוררות של הלייקרס ב-18 הדקות האחרונות של משחק 4.

אני לא רוצה לקבור את הסדרה בטרם עת, אבל אם לא יקרה איזשהו נס לא הגיוני (שיהיה גם הקאמבאק הגדול בהיסטוריה של ה-NBA) אין ספק ש-18 הדקות האלה ייזכרו כרגעים המכוננים של גמר 2008, בעיקר 6 הדקות בסוף הרבע השלישי, בהן בוסטון חזרה מ-20 הפרש ל-2.

שני המפסידים הגדולים של הדקות האלה הם, כמובן, פיל ג'קסון וקובי בריאנט. הפלייאוף הזה חיזק את המעמדם, עד הלילה, אבל עכשיו הם איבדו הרבה מהקרדיט. הזן מאסטר קפא לחלוטין בשלבים ארוכים ומכריעים, לא הגיב בשום דרך ונראה חסר אונים יותר מאי פעם. כמה שזה נשמע מוזר - זה נראה כמו סוג של חוסר ניסיון.

בקבוצות הגדולות שלו קיבל ג'קסון קבוצות מוכנות ודחף אותן קדימה, ולא בנה קבוצה גדולה מהיסודות עם ילדים שמופיעים יום בשבוע. כנראה שהוא גם לא רגיל לתופעות כמו למאר אודום, שאחרי מחצית של 7 מ-7 נעלם לחלוטין במחצית השנייה עם 1 מ-4 בלבד. במילים אחרות - עד היום לקבוצות שלו כמעט תמיד הייתה עליונות מנטלית, הוא לא יודע למזער נזקים כשהמצב הפוך.

כשיש לך את מייקל ג'ורדן ושאקיל אוניל אתה יכול להרשות לעצמך לא לקחת פסק זמן כשהיתרון מקוצץ בגרזן, אבל ג'ורדן פארמר ופאו גאסול דורשים טיפול מעט אחר. ואם בפארמר עסקינן, מדוע הילד הספק יהודי היה על הפרקט בכל החלק הארי של זמן הכסף, ולא דרק פישר הוותיק?

קובי, מצידו, צבר כמה רגעים מכוננים בשבועות האחרונים, בעיקר 39 הנקודות מול הספרס בגיים 5 בגמר המערב, והמשחק השלישי בגמר. לצערו, גם משחק 4 יהפוך לרגע מכונן, כי לאתם-יודעים-מי זה בחיים לא קרה וגם לא היה קורה (אפשר וצריך לנסות לקבור את ההשוואה, בפועל היא חיה ובועטת).

אחרי מחצית ראשונה מצוינת של מספר 24, למרות שלא קלע סל שדה, ראו שהוא עלה לשנייה עם תחושה שמתישהו הוא יצטרך לקחת את המשחק עליו. הבעיה הייתה שנכנסו לו שתי זריקות קשות בתחילת הרבע השלישי, ועד סוף הרבע (כזכור - הרגעים המכריעים של הסדרה) הוא החטיא חמש זריקות קשות והיה לו רק אסיסט אחד. הוא סיים עם 17 בלבד, עם 6 מ-19 מהשדה, פלוס 10 אסיסטים.

מאז ומתמיד היכולת למנף את הכישרון שלו לתוך המשחק הקבוצתי לא באה לקובי בטבעיות, ועדיין, עושה רושם שהוא נע בין שני מצבי קיצון, אחד קבוצתי לחלוטין והשני לבד לחלוטין. רק במאני טיים ראינו איך הכל שוב התחבר, ובשתי הדקות האחרונות היו לו ארבע נקודות ושני אסיסטים, אבל זה לא הספיק כי הסלטיקס כבר היו עמוק בזון בלתי רגיל.

ציפיתי ממנו לדחוף את הכדור בכוח לאודום פנימה, כי ברוב המחצית השנייה שמר עליו פוזי הנמוך, ציפיתי ממנו להתחיל יותר מהלכים מהאמצע, משם הוא מגיע יותר בקלות לטבעת (למה הזן מאסטר לא דאג לשני הדברים האלה? לבודהה הפתרונים). ציפיתי מקובי גם להנהיג סטרץ' מוצלח בהגנה, במקום זאת הוא ביצע שתי טעויות קריטיות - איבד את השחקן שלו במהלך שנגמר עם חדירה של אלן מהבייס ליין (היילייט!) וביצע פאול מטופש על פירס לאחר שנצמד אליו יותר מדי.

ג'קסון וקובי מאמינים ביכולתם להפוך את הסדרה הזאת, אסור להם לחשוב אחרת, אבל חשוב שיזכרו שאחרי הניסיון והתפילות לנס משמיים, יש להם שושלת לפתח. הדבר האחרון שהלייקרס צריכים זה משחק בו קובי מנסה לנצח לבד מהרגע הראשון. כדי שהיסודות לשושלת החדשה יונחו נכון, האמון והמשחק הקבוצתי צריכים להיות שם גם כשהלייקרס עם הגב לקיר.

ההפתעה הגדולה של הגמר בינתיים היא דוק ריברס. הוא לא נקי מטעויות, אבל מאמנים בכירים ומוערכים הרבה יותר רשמו הרבה יותר טעויות קריטיות במהלך הפלייאוף הזה. את המהלך הגדול ביותר של הגמר ביצע דוק כבר לפני שלושה וחצי שבועות. ריי אלן בדיוק סיים סדרה איומה מול קליבלנד, שכללה משחק של 0 עגול בטור הנקודות, 33 אחוזים מהשדה לאורך 7 משחקים, כולל גיים 7 קטסטרופלי שלא היה רחוק מלעלות לסלטיקס בעונה כולה.

התקשורת קברה את אלן (כן, גם אנחנו), לקהל של בוסטון נמאס ממנו, ואף אחד לו הבין למה ריברס ממשיך להמר על שחקן גמור ולא מנסה אופציות אחרות. אבל דוק התעקש, ובמשחק הראשון מול דטרויט קיבל אלן את 38 הדקות הקבועות שלו, למרות עוד תצוגה זוועתית. לאט לאט, דרך הגנה (!), כניסות לא אופייניות לסל וקבוצה שעובדת בשבילו, השוטר חזר לעצמו והפך לגורם מכריע בנצחון על הפיסטונס, ולמועמד לגיטימי ל-MVP של הגמר, לא פחות.

ריברס תמיד נחשב למאמן של שחקנים, לאחד שיודע לתת לבחורים שלו תחושה שהוא מאמין בהם. ההתעקשות שלו להמשיך לשחק עם אלן כאילו כלום לא קרה, ביחד עם גישת הכולם-בשביל-אחד שמאפיינת כל כך את הסלטיקס שלו, החזירו שחקן מהמקום הכי נמוך למקום הכי גבוה בעולם, וזאת תוך כדי תנועה בפלייאוף. וזה הישג עצום שכשלעצמו שווה אליפות.

המחמאות לריברס לא נגמרות כאן. ההיכרות שלו עם השחקנים שיש לו ביד מובילה לניהול רוטציה נהדר בגמר הזה. הוא ידע לנצל עד תום את משחק הקריירה של ליאון פו, וגם ידע לא לבנות עליו בשאר הימים, הוא ידע שאדי האוס זה שחקן שאפשר לספסל לתשעה משחקי פלייאוף רצופים (!), ואז לתת עוד צ'אנס לסם קאסל מבלי שזה יפגע בו, ומצד שני שהאוס זה שחקן שיכול לפספס את שלוש הזריקות הראשונות בענק ואז לקלוע את הארבע הבאות.

דוק גם ידע שאם פירס מבקש לשמור על קובי, כדאי לתת לו לעשות זאת, והוא אף ידע לעבור להרכב הנמוך בדיוק בזמן הנכון - במחצית השנייה, בה אודום וגאסול נוטים להיעלם. וזו ממש לא החלטה פשוטה. לעבור להרכב נמוך אחרי מחצית בה הסגולים שלטו לחלוטין בריבאונד טומן בחוהו סיכונים רבים, אבל התחושה שאין לו מה להפסיד עזרה לריברס לקבל את ההחלטה המצוינת והמכריעה הזו.

איזה פלייאוף מטורף עובר על פול פירס. אחרי סדרה מינורית מול אטלנטה, הוא פתח את הסדרה מול קליבלנד עם שיתוקו של לברון, אבל גם התקשה לייצר נקודות בעצמו. המשחק השביעי מול קליבלנד, שהפך במהרה לקרב האישי שלו מול ג'יימס, בו קלע 41 נקודות, שינה לחלוטין את פני הפלייאוף של "האמת". מול דטרויט הוא כיכב למרות השמירה של טיישון פרינס, ובדקות ארוכות נראה בלתי ניתן לעצירה. מול הלייקרס הוא נתן את הפוש הרגשי במשחק הראשון, והצגה גדולה במשחק השני.

אתמול נרשם שיא נוסף מבחינתו. אחרי מחצית וחצי איומות בסטייפלס סנטר, מול קהל שסימן אותו, ועם המטען הרגשי של החזרה הביתה, החליט פירס לחזור לעניינים דרך ההגנה. דווקא אחרי מחצית בה קובי לא קלע סל שדה, המעבר של פול לשמור עליו התברר כמהלך קריטי במיוחד. קובי אמנם קלע עליו את שתי הזריקות הראשונות, אבל זה לא הזיז לפירס, שעשה עליו עבודה גדולה, כולל חסימה אדירה על פייד אווי של בריאנט, מהלך הגנתי שהממבה טרם ראה כמותו.

יש לפירס את כל הנתונים הדרושים כדי להקשות על קובי במצבו הנוכחי - יתרון מסה וגובה, שהפכו את הפייד אווייז של קובי לקשים במיוחד, אותם הוא נאלץ לקחת הרחק מהסל ועם יד על הפנים. ועם זאת, למרות שקובי זריז יותר, המיקום של פירס מצמצם את אפשרויות החדירה.

פירס רשם בפלייאוף הזה הצגות הגנתיות מול לברון ועכשיו גם מול קובי, והבהיר שלא הערכנו אותו מספיק בתחום הזה. בשני המקרים הוא לא הסתפק בהגנה, וידע להסתכל לשני הסופרסטארים בלבן של העיניים מבלי למצמץ גם בהתקפה במשחקים קריטיים. הפעם הוא ניצל את השומרים המתחלפים עליו כדי להשתמש בצעד הראשון המפתיע והעמוק שלו ולהגיע לטבעת ביום קליעה בינוני (עוד טעות של ג'קסון, רדמנוביץ' כבר למד את הצעד הזה). פירס הוכיח - שוב - שהוא שחקן נשמה אמיתי, ושהוא המנהיג של הסלטיקס לא פחות מקווין גארנט, ומשלים אותו נהדר בתחום הזה (וגארנט בהחלט זקוק למנהיג נוסף שישלים אותו בגמר הזה. הביג טיקט אמור היה לככב בכתבה הזאת, אבל התפקיד המשני שלו במשחק הרביעי מזיז אותו להזדמנות הבאה).

מה טרם קיבלנו בסדרה הזאת? משחק גדול באמת. אין תלונות בכל הקשור לדרמה, כל משחק הוא רכבת הרים רגשית מטורפת, אבל עוד לא ראינו את שתי הקבוצות ביום טוב למשך 48 דקות. זה יוצר תחושה של גמר מאכזב מבחינה מקצועית, של שתי קבוצות שלא מספיק ראויות למעמד.

תרשו לי לא להסכים. מדובר בשתי קבוצות חדשות לחלוטין במעמדים האלה, בעיקר בוסטון, שרק ג'יימס פוזי הנהדר והגופה של קאסל חוו בה גמר. הגיוני שיהיה שם לחץ, הגיוני שהשחקנים יתרגשו, והגיוני שיהיו ריצות מטורפות. בשני המועדונים זו רק ההתחלה של שושלת, וככה נראות התחלות. שתיהן הגיעו לגמר בצדק וזה לא מוריד מהאיכות שלהן. את הגמר הזה נוכל לשפוט רק בראי ההיסטוריה, לפי המפגשים העתידיים בין השתיים בגמרים הבאים. יהיה שמייח.