גיבורי על? לא בהכרח

המסקנה המשמעותית ביותר לגבי הלייקרס משלושת המשחקים הראשונים של גמר הפלייאוף - הם אנושיים. בעיקרון, לא מדובר בקביעה מפתיעה. פרט לפיל ג'קסון, קובי בריאנט ודרק פישר אף אחד מהם לא היה במעמד הזה מעולם, כקבוצה הבסיס הנוכחי לא עבר סיבוב עד השנה ושני הכוכבים שליד קובי הם נשנק סדרתי אמריקאי ונשנק סדרתי ספרדי. על אודום אין טעם להרחיב וגאסול, למי ששכח, זה השחקן שאחראי על השורה הבאה בגמר היורובאסקט: 14 נקודות ב-3 מ-12 מהשדה ו-5 מ-12 מהקו, כולל החטאה טרגית במיוחד עם הבאזר.

אז למה זה בכל זאת מפתיע? כי לרגע היה נדמה שהקסם של הזן מאסטר מצליח להפוך גם את החבורה הבלתי אפשרית הזאת לבלתי ניתנת לעצירה כבר עכשיו. אני מדבר בעיקר על הסדרה מול הספרס, סדרה שהלייקרס ניצחו בזכות עליונות מנטאלית לא פחות מאשר מקצועית, כולל מצד אודום וגאסול וכולל מצד הילדים שידעו לנצל יתרונות ולמזער חסרונות כאילו הם אלה שסוחבים עשור של מאבקי פלייאוף ולא היריבים שלהם. גם לפני הספרס הלייקרס כקבוצה רשמו פלייאוף מצוין, ואותי הפתיע במיוחד אודום שנראה כאילו התבגר בחמש שנים תוך חודש.

בגמר הסיפור אחר. דקות ארוכות השחקנים של הלייקרס נראים מבולבלים וחסרי אונים מול הסלטיקס, זה הגיע למצב שרייג'ון רונדו ולאון פאו עשו מהם צחוק דקות ארוכות במשחק השני. גאסול הופיע רק למחציות ראשונות ואודום מתקשה לקלוע סל. איך אפשר להסביר את הנפילה המנטאלית הזאת? אולי למעמד הגמר וכל ההייפ סביבו יש חלק, אבל לדעתי זה יותר קשור ליריבה. לעומת הספרס, שהזיכרון האחרון שלהם מהלייקרס הוא הסל ההוא של פישר, לסלטיקס הנוכחיים אין טראומות מפיל וקובי שהם צריכים להתגבר עליהם (פרט לגארנט, וזה בולט). במשחק השני כמעט נוצרה טראומה כזאת בזכות הקאם-באק המטורף של הלייקרס, אם הוא היה מצליח היתרון המנטאלי שהוא היה נותן ללייקרס היה עצום (בעצם, אם הוא היה מצליח הסדרה הייתה גמורה, בוסטון לא הייתה מתאוששת).

בסעיף הקודם ניסיתי להפריד בין הפן המנטאלי למקצועי, אבל הפרדה כזאת היא מלאכותית. הסיבה המרכזית לכך שמאוד קשה לרוב השחקנים של הלייקרס לתפקד בסדרה הזאת היא שבוסטון קבוצה נהדרת עם מאצ'-אפ טוב מול הלייקרס. גארנט ופרקינס נמצאים עמוק בתוך הראש של אודום וגאסול בזכות הגנת הפנים המצוינת שלהם. זה בולט במיוחד אצל אודום, שככל שהסדרה מתקדמת רואים אותו פחות ופחות ליד הטבעת. ההתקפה של הסלטיקס מקשה על הלייקרס מכיוון שהיא מבוססת על כשרון ואלתורים, לא קל ללמוד אותה.

במשחק השלישי ראינו מה פיל ג'קסון כן מנסה לעשות. בהתקפה, אחרי כל טיים-אאוט הלייקרס הלכו פנימה לאודום או גאסול. גם זה לא עזר להכניס אותם למשחק. בהגנה היו נסיונות מוצלחים יותר- קובי שומר איזורית על רונדו ועוזר מול חדירות, רדמנוביץ' מבין הרבה יותר טוב את המשחק של פול פירס ובעיקר לא קונה את ההטעייה הראשונה שבעזרתה הוא מתחיל לחדור וסאשה וויאצ'יץ' מציק לריי אלן בדיוק במידה הנכונה.

אבל ההישג הבולט של הזן מאסטר והשחקנים שלו הוא בעצירה של קווין גארנט. אחרי כרמלו בסיבוב הראשון, בוזר בשני ופארקר וג'ינובילי בשלישי, ההגנה של הלייקרס, על מגבלותיה הידועות, שוב מצליחה לאמלל את אחד מכוכבי היריבה. לגארנט לא חסרים מעצורים עצמיים בגמר הזה, וההגנה עליו דואגת שהוא יישאר תקוע איתם. גאסול וטוריאף מונעים ממנו לחדור בימין (כל פעם שהוא מנסה להיכנס לסל מצד שמאל רואים כמה הוא שונא את זה) ושומרים עליו מעט מחוץ לטווח הקליעה הנוח שלו. הוא לא מצליח לקבל כדורים בעמדות הנוחות שלו וכך לא מכריח דאבל טים. מבצע עצירת קיי ג'י הוא בינתיים ההצלחה הגדולה של ההגנה של הלייקרס בגמר.

קובי לא שייך לניתוחים האלה, הוא נמצא בפלנטה משלו והיחסים שלו הם בינו לבין אלוהים. הוא אמנם היה די בינוני במשחק הראשון ובשני היה מצוין באמת רק ברבע האחרון, אבל די ברור שזה לא עניין של לחץ (לעומת גארנט) ושהכל תלוי לחלוטין בו. במשחק השלישי הוא הוסיף לרשימת ההישגים שלו בפלייאוף הזה ניצחון בגמר ה-NBA שהוא השיג לבד לחלוטין (טוב, עם מעט עזרה מסאשה). כשריי אלן שומר עליו הוא מוריד אותו לכיוון קו העונשין וקולע מעליו (בדיוק המהלך שהוא עשה ביעילות מול בואן), כשפוזי או פירס שומרים עליו הוא חודר עליהם ואפילו לגארנט את פרקינס יש מעט מה לעשות בנידון.

החלק המפחיד ביותר בדומיננטיות של קובי בפלייאוף הזה הוא שהוא יכול להיות אפילו יותר טוב. הוא כרגע בשיא הקריירה, בלתי ניתן לעצירה לחלוטין, במרחק נגיעה מהשמיים, ואת כל זה הוא עושה בכושר קליעה לא הכי טוב. קובי קולע בפלייאוף הזה רק ב-29.1 אחוזים מהשלוש וב-80.7 אחוזים מהעונשין, בשני המקרים רחוק מהמספרים הרגילים שלו. מה יקרה כשבנוסף לכל השאר הוא ייכנס גם לזון שלשות ולא יחטיא מהקו? עדיף ל-29 קבוצות לא להתעמק בשאלה הזאת בשנים הקרובות אם הן רוצות להישאר אופטימיות.

הבשורה הטובה ביותר מבחינת הלייקרס בעקבות המשחק השלישי - העליונות במאני טיים. זה מה שנותן שחקן הקלאץ' הטוב בעולם. בזמן שאצל הסלטיקס פירס וגארנט לא ייקחו זריקה קריטית ביום רע, ואלן זה לא שחקן שיוצר לעצמו מצבים, בצד השני אין בכלל שאלה של מי לוקח אחריות ברגעים החשובים. קובי התעלל בריי אלן בדיוק כפי שהתעלל בבואן בסדרה מול הספרס, הבידוד שלו באמצע זה כרגע המהלך הקטלני ביותר בכדורסל. כשבוסטון ניסתה דאבל טים ליד החצי, הלייקרס היו מוכנים עם תרגיל פשוט שמייצר זריקה נוחה כל התקפה. בוסטון יכולה לנסות עוד כמה אופציות - למשל, לשים על קובי את פוזי ולהכריח אותו לשנות משהו או להביא את הדאבל טים כשקובי במהלך התנועה, אז אולי יהיה יותר מעניין בדקות האחרונות.

הבשורה השנייה הכי טובה מבחינת הלייקרס בעקבות המשחק השלישי - סאשה וויאצ'יץ'. הסלובני מתפתח בקצב מסחרר להיות רול פלייר קלאסי בקבוצה של פיל ג'קסון. אם דיברנו על בעיות מנטאליות, במקרה שלו אין מה לדאוג. אחרי שקיבל גג במהלך הקריטי במשחק השני והחטיא שלשה במאני טיים בשלישי, לא הייתה לו שום בעייה לקחת עוד זריקה גדולה בהתקפה הבאה ולקבור אותה ברגע קריטי במיוחד. הוא המשיך להתפנות ולבקש את הכדור במצב שרוב השחקנים היו הופכים את עצמם לסטטיסטים. הוא הולך להיות גורם משמעותי בשושלת החדשה שמתפתחת בלוס אנג'לס.

הבשורה הרעה ביותר מבחינת הלייקרס בעקבות המשחק השלישי - הם עוד לא ניצחו את בוסטון כשהסלטיקס ביום טוב. ההתאמות והשינויים בהגנה הגיעו ביום נוראי של בוסטון בו פירס וגארנט לא פוגעים בכלום ורונדו נפצע ולא ממש שיחק במחצית השנייה. עם כל העבודה של ההגנה, גארנט ופירס החטיאו הרבה מאוד זריקות שבימים טובים נכנסות להם (אצל גארנט זה קורה כל הסדרה) וקשה מאוד לפיל ג'קסון לדעת איך ההגנה שלו תיראה כשהם כן יפגעו. הבעייה הזאת חמורה כי מספיק לסלטיקס משחק אחד טוב משני הבאים, יום אחד בו גארנט או פירס תופסים יום ענק ואחד הפוינט גארדים (רונדו, האוס או קאסל) תופס יום קליעה טוב ומכריח את קובי לשמור עליו, כדי שכל מערך ההגנה של הלייקרס יתפרק וניצחון החוץ שיסגור כמעט סופית את הסדרה יגיע.