פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        בחזרה לעתיד

        מפגשי הסלטיקס-לייקרס תמיד היו יותר מכדורסל, הן בהשפעה על הליגה והן בהשפעה על ארה"ב. נדמה שגמר 2008 משחזר את ההיסטוריה

        למקרה שלא שמעתם, הבוסטון סלטיקס והלוס אנג'לס לייקרס ייפגשו בגמר ה-NBA של 2008. כן, כן. ולמקרה שלא עודכנתם, מדובר בשני המועדונים המפוארים ביותר בליגה, כשעל תקרת אולם הירוקים תלויים 16 דגלי אליפות, ועל תקרתם של אולם הצהובים-סגולים 14. ואם אף אחד עדיין לא ציין זאת, מדובר בשתי היריבות הגדולות של שנות השמונים, תקופה שבעיני רבים סימלה את תור הזהב של הכדורסל האמריקאי, עת נפגשו שלוש פעמים במעמד הגמר הגדול.

        אבל הסלטיקס נגד הלייקרס תמיד היה הרבה יותר מכדורסל נטו. בספורט האמריקאי המקצועני הקשר בין קבוצה לעיר בה היא משחקת הוא לרוב מקרי עד לא קיים, תוצאה של הדראפט (כלומר, אין שחקני בית שגדלו במועדון); של העובדה שמדובר בעסק כלכלי לכל דבר ועניין (קבוצות יכולות להחליף עיר. דמיינו את בארסה עוברת לעיר אחרת); ושל התפיסה האמריקאית של ספורט בכלל, לפיו מדובר בשואו, כמו ללכת לסרט או להופעה (תנסו להסביר את זה לאוהדי צ'לסי או ארסנל, למשל). אולם שני המועדונים הללו, לכל אורך ההיסטוריה הענפה שלהם, חרגו מהכלל המדובר והעניקו בכך למפגשים ביניהם ערך מוסף שלא קיים במפגשים, למשל, בין סן אנטוניו לקליבלנד או בין שיקגו ליוטה. והערך המוסף הזה הוא בדיוק מה שהופך את הכדורסל להרבה יותר מסתם ספורט בו עשרה חוליגנים רצים אחרי כדור.

        מעמד הפועלים נגד כוכבי הוליווד

        הסיפור של היריבות בין בוסטון ללייקרס בהקשר הכלל-NBA הוא ידוע ומוכר. בשנות השבעים סבלה הליגה מתדמית רעה, שילוב של בעיית סמים, הצפת הקבוצות בשחקנים שחורים שלא התביישו להפגין את העוינות שלהם לממסד הלבן, וכמובן המידה המתבקשת של גזענות מצד אותו ממסד לבן כלפי אותם שחקנים שחורים. אבל לאלוהי הכדורסל הייתה תוכנית, ושני כוכבי המכללות הגדולים ביותר של התקופה, מג'יק ג'ונסון ולארי בירד, הגיעו לשני מועדונים גדולים, והמשיכו את היריבות המרתקת ביניהם גם במקצוענים. הייתה זו אחת הפעמים הנדירות בארה"ב בהן הפכו הזהות הספורטיבית והזהות העירונית למקשה אחת.

        בבוסטון הוקמה לה מיני שושלת סביב בירד, רדנק לבן מעיירה קטנה באינדיאנה, בן למשפחה ממעמד הפועלים. למרות שסביבו היו שחקנים שחורים כמו רוברט פאריש ודי-ג'יי עליו השלום, תשומת הלב הופנתה יותר לצבע עורו הבהיר של הציפור, שלידו כיכבו לבנים אחרים כמו קווין מקהייל, דני איינג' ומאוחר יותר גם ביל וולטון. בוסטון, למרות שקבוצת הכדורסל שלה התהדרה בחלוציות בכל הקשור לשילוב אפרו אמריקאים (הראשונה לבחור שחור בדראפט, הראשונה להעמיד חמישייה כל שחורה, והראשונה למנות מאמן שחור) תמיד הייתה, ועודנה, עיר לבנה, שמזוהה עם מעמד הפועלים. ובארה"ב, כפי שמגלה זאת כעת המועמד הדמוקרטי לנשיאות ברק אובמה, מזוהה לרוב עם טינה לא מוסתרת במיוחד כלפי יוצאי היבשת השחורה.

        בלוס אנג'לס, לעומת זאת, נחת בחור צעיר בשם ארווין ג'ונסון, שהיה בעל חיוך של מיליון דולר (המשכורות באותה תקופה היו נמוכות), והפך כל משחק בו השתתף להצגה אמיתית, כולל זיקוקים וסוף הוליוודי. הוא וכל חבריו לקבוצה, מלבד הנגר קורט רמביס, היו שחורים, והציגו לראווה את פניה של קליפורניה הליברלית, תוך כדי התאמת סגנון משחקם לתוצרים של הוליווד. חיש קל החלו הכוכבים והכוכבנים לפקוד את הפורום, והמיזוג בין הכדורסל לתרבות המקום הושלם.

        הליגה במשבר נוסף

        בהתאם לציבור אוהדיהם, סגנון משחקם של הסלטיקס כלל הרבה עבודה קשה, אגרסיביות, שיתוף פעולה, ומעט מאוד היילייטס. ב-LA באותו הזמן אצו רצו להם כל הצהובים-סגולים להטביע במתפרצת, לאחר עוד מסירת נו-לוק של מג'יק, בדרך להופעה במהדורת החדשות הלילית.

        "ב-1987, בפעם האחרונה שבוסטון שיחקה בגמר ה-NBA", כתב השבוע קווין קאלן מ"הבוסטון גלוב" על ההשפעה של המפגשים הללו על החברה האמריקאית, "הסתובבו ברחבי העיר אלפי ילדים ונערים אפרו-אמריקאים חנוטים בגופיות, חולצות, ושאר סמלים של הלייקרס. זאת לא הייתה רק אהדה, אלא גם תחושת התרסה. אותם ילדים רצו להיות מג'יק ג'ונסון ולא לארי בירד".

        היריבות הזו, הן משום ההול אוף פיימרים ששיחקו בה תפקיד והן משום המשמעות החברתית שלה, השכיחה את התקופה הקשה של ה-NBA, בה משחקים שודרו באיחור (גמר 1980 לא הועבר בלייב) ואף אחד לא חשב לשלם על זכויות השידור של אירועים כמו הדראפט.

        21 שנה עברו מאז נפגשו שתי האימפריות בגמר הליגה, וזו עומדת שוב בפני קשיים. אמנם מיליארדי דולרים זורמים לכיסי מנהלי הקבוצות, ומיליונים לכיסיהם של השחקנים, אולם תור הזהב התפוגג. הליגה הפכה לליגה של שחורים, ולמרות הניסיונות הנואשים של הקומישינר דייויד שטרן למרק את המוצר שלו ולשפשפו חזק חזק, אם אתה נראה כמו שחור, מדבר כמו שחור ומשחק כמו שחור - אתה שחור. גם אם תלביש אותו בחליפה אחרי המשחק, תשרוק לו טכנית אם יעיר לשופט או תשעה אותו אחרי אגרוף (תודה לאל שאף אחד לא חשב על החוקים האלה בשנות השמונים).

        ניסיונות ההתחנפות של שטרן לציבור הלבנים הגדול שאיבד את העניין בכדורסל המקצועני לא צלחו מחד, וניכרו את האוהדים המסורים מאידך, אלו שמעדיפים שהמאמנים יאמנו בין הרבעים ולא יתראיינו, ושמחים לכל התפרצות רגשות ספונטנית על הפרקט. דור חדש של כוכבים הגיע, אולם עם כל הכבוד ללברון ג'יימס, דוויט הווארד, דווין וויד, כריס בוש וכריס פול - הם יותר מדי שזופים מכדי להחזיר את האהבה למשחק בלבבות אלו שמפנטזים על הכדורסל של פעם (מה שזה לא יהיה), וחסרים את הכריזמה של הקווין גארנטים, ראשיד וואלאסים ואלן אייברסונים בשביל להשכיח מראשי האוהדים הנאמנים את השחיקה ברמה ובעניין בשנים האחרונות.

        שוב חוזר הניגון

        כאן בדיוק נכנסות לתמונה - שוב - הסלטיקס והלייקרס, הלייקרס והסלטיקס. כיום הסלטיקס מציגים קבוצה שחורה לחלוטין, אבל כזו שנשענת שוב על עבודה קשה, אגרסיביות, שיתוף פעולה, ומעט מאוד היילייטס. הלייקרס, כרגיל, נשענים על כוכב כריזמטי (לפחות בעיני התושבים המקומיים) וסביבו שורה של כלים התקפיים שרק מחכים להיכנס למהדורה של ספורטסנטר ב-ESPN.

        בדיוק כמו שבתחילת שנות השמונים לא היו אלו מנהלי הליגה שביצעו את המהפך, אלא ידעו לרכוב בחוכמה על הגל, שוב מאושררת לה האמת שדבר שנעשה מחוץ לפרקט לא ישנה, לכאן או לכאן, את מה שכולנו רואים שמתרחש שם בין ארבעת הקווים ושני הסלים.

        לפתע ארה"ב כולה גועשת ורוחשת לקראת גמר 2008, שמבטיח לשבור את מדדי הרייטינג של הגמרים האחרונים. ואם בוסטון תניף גביע אליפות, תהיה זו האלופה הראשונה של עיר השעועית שכל מי שעולה על הפרקט לבוש בירוק הינו אפרו אמריקאי, כמו גם מאמנם. בצד השני, לצד קובי, דרק פישר, למאר אודום ורוני טוריאף יתרוצצו פאו גאסול, לוק וולטון, ולדימיר רדמנוביץ' וסאשה וויאצ'יץ' הלבנים, כמו גם מאמנם.

        ואף אחד לא מתייחס לכך, עוד חדשות טובות, מכיוון שסוף סוף נחזה ביריבות קבוצתית אמיתית, להבדיל מאלו האינדיבידואליות אליהן התרגלנו בשנים האחרונות, מאז פולחן האישיות של שטרן לכוכביו. סוף סוף ישנה סיבה אמיתית להתרגש, עם הרצון של קובי בריאנט לענוד טבעת ראשונה שתהיה שלו, והסיכוי של KG, פול פירס וריי אלן לשנות את הדרך בה רואים את הקריירה שלהם. מי יודע, אולי אנחנו בפתחו של תור זהב נוסף.