מותר לחייך

זה לא סיפור על אוהד הפועל חולון, שמחכה כבר אלוהים יודע כמה שנים כדי לשמוח, שחצי מדינה הספידה את הקבוצה שלו והחצי השני דרש את התרפקותה. זה לא סיפור רצוף אכזבות, כישלונות ודמעות על התמסרות לקבוצה אחת, יחידה, מלידה ועד מוות. זה לא סיפור על שמחה לאיד, על לצאת לכיכר לחגוג הפסדים במקום ניצחונות, על השנאה, שהיא האהבה הגדולה מכולן. זה בסך הכל סיפור על אוהד כדורסל. אוהד כדורסל ישראלי. אוהד כדורסל ישראלי שצלבו לו את הענף, זרו לו מלח על פצעים שמתישהו יתחילו להגליד, ועכשיו הוא יכול לנשום קצת, אולי אפילו לשחרר איזה חיוך.

האליפות של הפועל חולון היתה יכולה להביא עמה אנטי-קליימקס נוראי. איך שעונת הכדורסל הישראלי התפתחה, דרך הבנייה העקומה של מכבי תל אביב, דרך האלטרנטיבות שהיוו בני השרון, חולון, ולעתים גם הפועל ירושלים, דרך עודד קטש, דרך צביקה שרף, דרך איבוד הגביע, דרך פציעות, דרך ההפסד של מכבי בגמר היורוליג ותשע מאות שלושים הפסדים בליגה, כולן היוו בילד-אפ היסטרי לקראת מה שעלול היה לקרות. לכל מי שיש סימפטיה לליגה הזאת, לענף הזה, בלי קשר ממשי לאנשים שמנהלים אותו, היה יכול להרגיש משהו אחר. שונה. חדש.

חצי הגמר כמעט היה האנטי-קליימקס הזה. בני השרון היו רחוקים סל שדה ברבע האחרון כדי לעשות את ההיסטוריה, ההיסטריה, הבלתי יאומן. כשיצאו אלפי האוהדים מנוקיה ביום שלישי, כולל מקליד אותיות רנדומאליות אלו, היתה תחושה שדי, לא ייתכן שבעונה שמרמזת על שינוי, על חדש, על הבלתי יאומן וצפוי, יקרה בדיוק היאומן והצפוי. ואז הגיע הסל של מאליק דיקסון, שסיים משחק בינוני של הפועל חולון עם צלחת החומוס הכי יקרה בעולם. לא משחק גדול. לא משחק הירואי. בקושי משחק טוב. הקבוצה המדהימה הזאת יכולה לנצח כל מועדון בארץ ביום בינוני.

על השעון נותרו שתים פסיק משהו שניות. כולם כבר היו בסרט הזה. לכולם ברור שהנה, הכדור יוצא לוויל ביינום, והנה, למרות שהוא בערב מזעזע, הוא עובר את אבישי גורדון כדי להגיע לקו האמצע ובום. גיים, סט, מאץ'. זה ייכנס חלק. זה ייכנס עם הקרש. זה ייכנס אחרי שיקפוץ שלוש פעמים על הטבעת, פעמיים על שעון הזריקות, פעם אחת על מעודדת של ז'לגיריס, וייכנס. פשוט לא ניתן לדמיין סוף אחר. אלא שהמציאות חזקה יותר מכל דמיון, והזריקה של ביינום מגרדת את הקרש כדי לבשר על שני דברים, האחד עיקרי, השני מינורי: הקבוצה הטובה והראויה לקחה את האליפות, ומכבי תל אביב הפסידה את האליפות. בסדר הזה.

אין צורך לצאת בהצהרות על רעידת אדמה בכדורסל הישראלי. להעצים את ארבעים הדקות האלו לרגע מכונן, שממנו יפציע לפתע השינוי, תהיה טעות. הרבה דברים נאמרו כדי לעשות בדיוק את ההיפך, ולזלזל בהישג חסר התקדים: מקומה של מכבי תל אביב ביורוליג משוריין לעונה הבאה. לא ברור אם מיקי דורסמן יישאר בקבוצה, ואם יישאר, האם יוכל להעמיד תקציב ראוי. טאקר וסימונס, אולי אפילו אלטון בראון, ייחטפו ליורוליג. מכבי תל אביב תעמיד קבוצה אדירה בעונה הבאה, ותחזור לשלוט בליגה. האליפות שווה כקליפת השום. הכל עשוי להיות נכון בסיטואציה מסוימת, אבל זה לא רלוונטי. השמחה העצומה, דמעות האושר, תחושת השייכות להיסטוריה, כולן הגיעו בעקבות העבר. בעקבות ההתרגלות, השגרתיות, ההשלמה עם ההגמוניה הפלסטית בצבע צהוב.

אם הליגה הזאת היתה צמודה באופן מסורתי, אליפות של הפועל חולון לא היתה דבר יוצא דופן. אבל דווקא בגלל שהיא כן, וספק מתי תהיה הפעם הבאה בה נוכל להרגיש גאים בכדורסל הישראלי, לשמוח איתו ולא לאידו, כדאי שנוקיר את הרגעים האלה בלי לחשוב על ההשלכות העתידיות. כן, זה יכול להיות נפלא לראות עוד מועדון ענק צומח לו בגינה האחורית שלנו, אבל הדבר הכי טוב מהאליפות של הפועל חולון לא קרה במובן הפרקטי, כי אם בנפשי: זה ייתכן, זה אפשרי, והכדורסל הישראלי חי ובועט. בעיקר במכבי.