לפחות לא הפסדנו לאדומים

עיני העולם כולו מופנות בימים אלה לפאריס הרחוקה, שם נדאל, שראפובה ושאר החברים חובטים במלוא אונם במגרשי הרולאן גארוס, הטורניר שלטענת רבים נחשב למרגש ביותר בעולם הטניס. כמו כן, אי שם בארה"ב מתחוללות סדרות גמר האזוריות ב-NBA, עם מפגשים ליליים סוחטי עצבים בין בריאנט לדאנקן, בין גארנט לראשיד, כשהגמר הבלתי נמנע בין הסלטיקס ללייקרס עומד לנחות עלינו כמתנת אל משמים. ואני? רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה. עורכי וואלה! העניקו לי את הזכות לכתוב טור ספורט שבועי, ובמקום להקדישו לאירועי ספורט אמיתיים, איאלץ להתייחס אך ורק לפיינל פור הקטן והזניח. כי בכל זאת, כולכם חגגתם, שמחתם, כתבתם ולגלגתם, הגיע הזמן להציג את אירועי הימים האחרונים מנקודת מבטו של אוהד הקבוצה המושמצת ביותר בעולם, מכבי עלית תל אביב.

נפתח בברכות למנצחים. אם כבר להפסיד אליפות, נתנחם בעובדה שזה קרה מול קבוצה חולונית עדיפה, צהובה סגולה, ששיחקה כדורסל מצוין לאורך כל השנה. גם חולון 2008 וגם גליל של 1993 היו קבוצות כדורסל איכותיות ואטרקטיביות, שלא רק הוקפו באהבה ונתמכו על ידי אוהדים נאמנים (כן רבותיי, מתברר שאפשר לשמוח בלי איחולי התאבדות), אלא בעיקר הפגינו סגנון התקפי ושמח. הלא לפני היותנו אוהדי מכבי, חובבי ספורט אנחנו, וככאלה קל לנו להעריך איכות מקצועית של קבוצה, אפילו כשהיא גוזלת מידינו את התואר. נדמה, אם כך, שהשנה ההיסטורית הזו אמורה ללמד לקח חשוב דווקא את יריבינו האדומים, גם מתל אביב וגם מירושלים: בחפשכם אחר אליפות, אין טעם להתבסס על בכיינות, רגשי נחיתות ושנאה – נסו להתמקד בלהעמיד קבוצת כדורסל טובה.

שמחת המנצחים החזירה את הדברים לפרופורציות. לא זכור לי שחקן של מכבי מתרגש מאליפות כפי שעשה זאת אמש מורן רוט הצעיר. התרכובת הכימית שזרמה בגופו, שהזכירה לי בעיקר מחזות נשכחים מרייבים המוניים במנאלי, כמו גם כמות הרוק שהוא השפריץ על המיקרופון בלהט הדיבור, צמררו כל חובב ספורט. ככה אמורה אליפות להיחגג, באקסטזה ובהתרגשות, ולא עם חיוך קטן של הקלה. בדרך כלל אני נוטה לכבות את הטלוויזיה בזעם למראה יריביי הצוהלים, אבל הפעם צפיתי בהשלמה בבחורים הנחמדים מחולון, שבאמת ראויים לרגעי האושר.

אוהדי מכבי, לפחות אלה שבסביבתי, קיבלו די בהשלמה את אובדן התואר. זכייה באליפות הייתה יכולה להיות רק טלאי זמני שמחפה על הקרעים בחליפה המתפוררת של פדרמן, וגם האוהדים יודעים שבמצבה הנוכחי הקבוצה יכולה רק להרוויח מהעונה הזו. לא נורא להפסיד אליפות פעם ב-15 שנה אם הלקחים ממונפים להתאוששות נכונה ומהירה. דרוש ריענון יסודי, וכמובן שהמאמן חייב להניח את המפתחות, הסגל חייב להשתנות, האוהדים כבר ספגו את הבעיטה שלהם, אך בעוד בעבר הקבוצה יכלה להתגאות בהנהלה חזקה שמחפה על הליקויים בשאר המערכים, האנרגיות הרעות שזרמו השנה מכיוונם של מזרחי-כץ-פדרמן-פנאן מרמזות שגם הסדק בחלונות הגבוהים מתחיל להראות סימני שבירה. אז חברים, החלטה טובה אחת אחרי ההפסד כבר קיבלתם - דחיית ישיבת הדירקטוריון. אין צורך לקבל החלטות בשעת זעם. קחו את הזמן, תנשמו עמוק, תעשו חשבון נפש, וקדימה, לעבודה.

כמה ביקורת ספג השבוע טפירו (מתי כבר תדע לבחור קבוצה, מאיר?), שנחנק בדיוק ברגעי האמת. יותם הלפרין, מנגד, אומנם לא סיים את הגמר עם מאזן נוראי של 1 מ-12 מהשדה, אבל תגובתו למצב הלחץ הייתה גרועה יותר: הוא פשוט ברח. הרצף של העבירות המטופשות ברבע האחרון סימלו את חוסר היכולת של הילד להתמודד עם דקות ההכרעה, והבחירה שלו הייתה ברורה: הוא רצה להיות בחוץ, איפה שלא עושים טעויות. אני באופן אישי מעדיף את האמונה העצמית של טפירו, שניסה שוב ושוב ללא הצלחה, על הפחדנות הבלתי נסלחת של יותם.

את הציטוט הנ"ל לא אמר ילד סיני שאיבד את כל משפחתו ברעידת אדמה בחבל סצ'ואן, גם לא פליט סודני שגורש מישראל אחרי שנדד שנתיים במדבר; אמר את זה כדורסלן מפונק שמרוויח 200 אלף דולר לעונה; ספורטאי מקצועני שהגשים חלום של מיליוני ילדים; אדם שהדרישות היחידות ממנו הן שיתאמן חזק, שיחיה חיים ספורטיביים, וכשיתבקש לשחק - שיעשה את כל שביכולתו על המגרש. עבור ליאור אליהו זה יותר מדי. עם ספסל כזה, אין פלא שהאליפות חמקה. ואם באיחולים עסקינן, אני מאחל לו לעבור לדן בוס.

לכולנו יש את החבר המרגיז, זה שלא מבין כלום בכדורסל אך מתעקש להביע את דעתו, ואף לא מהסס להתווכח על נושאים הרי גורל שבהם אין לו שום מושג. מתברר שהתופעה חמורה שבעתיים כשמדובר בשדרית קווים שעושה זאת לעיני מיליוני צופים. אז בקי, אנא ממך, הכירי במגבלותייך, קצת צניעות מעולם לא הזיקה לאיש.

לו זר היה נוחת פה, הוא היה מתקשה להחליט מיהי אותה "הקבוצה של המדינה". כולכם קראתם את ההשתלחויות הבלתי פוסקות בצביקה שרף בשבועות האחרונים, ואת החנופה המביכה לדורסמן; כולנו שמענו איך השדר הלאומי יורם ארבל מתאר בלב שבור כל סל של מכבי, ומתמוגג מכל מהלך חולוני; כולנו ראינו איך שימי ריגר, פרשן "חמישיות" (אחלה תוכנית, אגב), קופץ את אגרופיו בשמחה אחרי עוד סל של בני השרון בחצי הגמר. אי אפשר גם להתעלם ממאמציה של מנהלת הליגה להקשות על מכבי, ואחרי אתמול נדמה שגם המיתוס "שופטים של מכבי" ראוי לבחינה מחדש. אף אחד לא נותן לנו יותר מתנות או יחס מועדף. להפך.

זהו, קיבלתם את כל מה שרציתם. יש פיינל פור, יש חוק רוסי, יש אלופה חדשה, אפשר לפתוח דף נקי. אפילו ההאשמה המסורתית, על כך שמכבי זוכה לכספי הציבור מערוץ 1, איבדה מהרלוונטיות שלה בערוץ 10 המסחרי. בואו נראה אתכם עכשיו ממשיכים להיאבק. בואו נראה איך חולון תצליח להתמודד עם מה ששמעון מתמודד שנים – עם התואר, עם הציפיות, עם המעמד של "הקבוצה שכולם רוצים לנצח", עם הלחץ של ההתמודדויות המקבילות בליגה ובאירופה. העם רצה שינוי, וזה טבעי, עכשיו בואו נראה איך אתם מתמודדים איתו. כן, זו קריאת תיגר.