רגל אפשר לקטוע. לא חלום

"תמיד היה לי חלום והוא להגיע למשחקים האולימפיים. זה שאיבדתי רגל, לא שינה את החלום". גם אם נקרא את הציטוט הזה של נטלי דו טואה עוד אלף פעמים - עדיין נתקשה להאמין. דו טואה היא שחיינית דרום אפריקאית, שתשתתף במשחקים האולימפיים בבייג'ינג, המשחקים הרגילים. היא לא שוחה עם פרוטזה, היא לא קיבלה כרטיס חופשי להתחרות – היא פשוט נכה שעשתה את הבלתי יאמן, והצליחה לעמוד בקריטריון להשתתפות באולימפיאדה. חודש לאחר מכן, היא תעשה את זה גם במשחקים הפראלימפיים.

מופתעים? זה עוד לא הכל. נטלי דו טואה, שאיבדה חלק מרגלה בתאונה לפני 7 שנים, תתחרה בבייג'ינג בענף חדש במתכונת האולימפית וקשה במיוחד – שחיה במים פתוחים. כן, זה בדיוק מה שעובר לכם בראש עכשיו, להיכנס לים הגדול ופשוט לשחות, אבל לא 50 מטרים הלוך וחזור לחוף כמו רובנו, אלא עשרה קילומטרים – בלתי נתפס. אחת הקלישאות היותר פופולאריות באולימפיאדה היא "העיקר ההשתתפות". במקרה של דו טואה אי אפשר להתווכח עם זה, אבל מספורטאית שעשתה עד עכשיו את הבלתי יאמן, אי אפשר שלא להמשיך לצפות ליותר.

דרום אפריקה לא נחשבת למעצמת ספורט נכים כמו קנדה או בריטניה, אבל זה לא מונע ממנה לשלוח שני ספורטאים מהקטגוריה הזאת לאולימפיאדה הרגילה. אין ספק שנטלי דו טואה היא סיפור נדיר בפני עצמו, אבל הדרום אפריקאי שתפס יותר כותרות בשנה האחרונה הוא דווקא אוסקר פיסטוריוס, אצן קטוע שתי רגליים, שקובע זמנים מספיק טובים כדי להתחרות מול אצנים בריאים לחלוטין. במקרה של פיסטוריוס קיימת מחלוקת, מכיוון שהוא רץ על פרוטזות מיוחדות ולמרות הנכות שלו – טוענים בהתאחדות האתלטיקה הבינלאומית כי יש לי יתרון על פני הרצים האחרים. בכל מקרה, פיסטוריוס נדחה, עירער ובסופו של דבר הורשה להשתתף באולימפיאדה.

אבל ההבדל בין פיסטוריוס לדו טואה גדול. האצן יוכל אולי לעבור סיבוב בבייג'ינג, בעוד שהשחיינית מועמדת למדליה. נטלי דו טואה שוחה בבריכה מגיל 6 ושלוש שנים לאחר מכן היא כבר השתלטה על רוב שיאי הגילאים של מדינתה. בגיל 14, שלוש שנים לפני התאונה, היא התחרתה במשחקי חבר העמים הבריטי במלזיה והייתה קרובה לקבוע את הקריטריון לאולימפיאדת סידני. זה לא הלך, אבל בנו עליה לאתונה 2004 – אז קרתה התאונה.

דו טואה מאוד פתוחה לתקשורת ובכל הזדמנות היא מספרת על מה שעבר עליה באותו הרגע: "מכונית באה משום מקום והתנגשה בחוזקה ברגלי השמאלית כשרכבתי על אופנוע. באותו הרגע חשתי כאבים עצומים, והבנתי מיד שאיבדתי את הרגל. גם הרופאים הבינו את זה והחליטו לקטוע אותה מהברך. כל הזמן הזה רק חשבתי לעצמי מתי אני חוזרת לבריכה, ומתי אני אגשים את החלום שלי להשתתף במשחקים האולימפיים".

קצת יותר משלושה חודשים אחרי הקטיעה, דו טואה חזרה לשחות. למעשה, היא מיהרה לבריכה עוד באותו יום שבו שוחררה מבית החולים, אף אחד לא הופתע מזה. כשהייתה מאושפזת, החברים באו לבקר ולא יכלו להסתיר את הרחמים. בתגובה, היא הייתה מרימה את השמיכה מעל הרגליים ומראה להם את המצב החדש. היא התמודדה עם זה יותר טוב מקרוביה הרחוקים ביותר, וזה בא לידי ביטוי בבריכה.

שנה לאחר מכן היא חזרה לייצג את דרום אפריקה במשחקי חבר העמים. היא ניצחה במשחי ה-50 וה-100 חופשי לנכים, והדהימה את הקהל בבריכה במנצ'סטר, כשעלתה לגמר ה-800 חופשי לשחייניות רגילות. היא אמנם סיימה שם אחרונה, אבל זכתה לתשואות אדירות ונבחרה לשחיינית המצטיינת של האליפות, למרות שש מדליות הזהב של איאן תורפ.

שנתיים לאחר מכן היא לא הצליחה לקבוע זמנים מספיק טובים כדי להגיע לאולימפיאדת אתונה, אבל היא השתתפה במשחקים הפראלימפיים וזכתה בחמש מדליות זהב. בארבע השנים האחרונות היא נעה בין תחרויות רגילות (כולל מדלית זהב במשחקי אפריקה ב-1,500 חופשי) ותחרויות לנכים (שם היא השאירה עשן ליריבותיה). כשגילתה על הענף החדש שייכנס לאולימפיאדה החל מבייג'ינג 2008, שחיה במים פתוחים – היא הבינה שזו ההזדמנות הגדולה.

נכון שמדובר בספורט הרבה יותר קשה מבחינה פיזית. מרחק של 10 קילומטרים בים עם זרמים וגלים, עם מסה של מתחרים. אבל ככל שהמרחק גדול יותר, אפשר להסתדר טוב יותר בלי תנועות רגליים מלאות, ואימונים מפרכים של 20 קילומטרים ביום – ממש לא הפחידו את הכרישה מקייפטאון.

בתחילת מאי הגיע היום הגדול, שהכריע אם נטלי דו טואה תגשים את החלום. היא הייתה צריכה לסיים בין עשר הראשונות באליפות העולם ל-10 קילומטרים בסביליה, כדי להבטיח את מקומה בבייג'ינג. כל זה, עם 20 אחוז פחות אנרגיה מהיריבות שלה, ועם חוסר יכולת לתת ספרינטים בפתיחה ובסיום – אי אפשר לעשות את זה עם רגל וחצי. כראיה, בתחרויות קודמות שבהן השתתפה היא הצליחה לשמור על מקום בצמרת לאורך רוב המסלול, אבל אחרי 8 קילומטרים היריבות היו מעבירות הילוך ומשאירות אותה מאחור. היא ידעה שהיא חייבת לפתח סיבולת פנומנלית ולשפר את הקצב שאיתו היא שוחה כל המירוץ. לצורך העניין היא נסעה למחנה אימונים באימפרית השחיה אוסטרליה, וחזרה עם שינויים ושיפורים.

בסביליה היא סיימה במקום הרביעי, במרחק של חמש שניות מהמנצחת ו-60 מאיות ממדלית הארד ובסך הכל בזמן של 2:07:80 שעות. רק באותו רגע, כל הרגשות פרצו החוצה. אומרים שהיא מעולם לא בכתה בניצחונות, וגם לא בהפסדים, אפילו לא בתאונה שלה. אבל כשהיא יצאה מהמים בסביליה וניתרה לכיוון המאמן שלה, היא פשוט הוציאה הכל. "הגשמתי את החלום הכי גדול בחיים שלי, זה הדבר שהכי רציתי בעולם. תמיד היה לי חלום, והתאונה לא שינתה כלום".

מקום רביעי באליפות העולם, אז מה זה אומר לגבי המשחקים האולימפיים? המומחים מתקשים לתת לה סיכוי לפודיום ומאמינים שאת המדליות היא תמשיך לצבור במשחקים הפראלימפיים, בהם היא תמשיך להתחרות (בבריכה אולימפית). מצד שני, מי אנחנו שנקבע את הסוף לסיפור המדהים הזה? נמתין עד לרגע האמיתי, ועד אז, אפשר פשוט לשנן את הכתובת הענקית שתלוייה בביתה של נטלי דו טואה – ספורטאית גדולה ומרצה למוטיבציה:

""הטרגדיה בחיים לא נובעת מאי השגת המטרות. הטרגדיה בחיים נובעת מכך שאין מטרות להשיג. לא להגיע אל הכוכבים זו לא בושה. זו בושה שאין כוכבים להגיע אליהם"