כמו אז

מותר לבכות. הבכי טוב ליהודים. חזי אמר.

כנער מתבגר בשכונת התקווה, שחקן סוג גימל בקבוצת הילדים, שתמיד דאג שיהיה לו כדור 'טנגו', גרביים עד הברכיים, סט בגדים מדוגם ונעלי פקקים 'פומה', שדודי, עימון טסה, חלוץ בני יהודה בשנות השישים, קנה לי מיעקב גרונדמן, הייתי בוכה המון. אבל בשקט, בלי שיראו. אוי לי אם היו רואים.

בשבת בבוקר הייתי עולה למגרש, ואם יש דבר שלא הייתי רוצה שיקרה, זה שימסרו לי. חוץ מבכיין, הייתי גם פחדן. במיוחד פחדתי מרוחות רפאים ושדים, אבל נחרדתי לא פחות מכדורים שהיו מתגלגלים לעברי. לא הוסיפה לביטחון שלי הבדיחה הקבועה שרצה עלי ביציע: "הילד חייב לשים אבנים בכיסים, שלא יעוף עם הרוח". אחר כך כבר הבנתי שיותר מתאים לי להיות אמן מיוסר בבית ספר לאומנויות. זה פתרון שאפשר לי להתמודד עם רגישות היתר, שכנראה הייתה בעיה מולדת. זו לא בעיה שראוי להחצין על כר הדשא.

אלא שכדורגל ומוסיקת ג'אז לא הולכים ביחד, לפחות כך חשבתי באותם ימים, ואז החל הנתק. מגיל חמש-עשרה עד גיל עשרים ושלוש החרמתי את המגרשים לטובת צלילה עמוקה אל תוך עולם הרגש, והתעמקות במוסיקה. ברור שאהבה האין סופית שלי לבני יהודה נדונה להשעיה, חיכתה לרגע שבו אתבגר ואוכל להגדיר את עצמי מחדש ולהכיל את שני העולמות. הרגע הזה הגיע במחזור האחרון של עונת 1999/2000. בני יהודה נגד הפועל פתח תקווה. חייבים לנצח. חייבים גם שכפר סבא לא תנצח את בית"ר אחרת אנחנו יורדים ליגה. הייתה לי אז חיפושית לבנה ובאותו מוצאי שבת נהגתי בה בדרך להופעה, מאזין בדריכות לשדר הרדיו. הלחץ והמתח לא היו דומים לשום דבר שהרגשתי בעבר. איכשהו הייתה לי הרגשה שמשהו משמעותי בחיים שלי הולך להשתנות בדקות הקרובות. אוקיי, מילא בחיים שלי, אבל בחיים של שכונה שלמה?

הייתי בן חמש כשדודי, דוד טסה, לקח אותי לשבת על הספסל של קבוצת הבוגרים. הראש שלי נגע אז בכתפיים של אדיר שמיר, אורי לוזון, יורם אורנשטיין וכמובן אהוד בן טובים. באותה שנה התפרסמה בערוץ הראשון כתבה על קבוצת הילדים של בני יהודה. כבר אז אפשר היה לראות ששנתון 69' עומד לספק לשכונה כמה שמות שיגיעו רחוק. שיחקו שם ניר מנחם, יוסי מדר, גיא שרעבי ואחד, חלוץ, חזי שירזי.

כולנו רצינו להיות חזי שירזי. להבקיע שערים בכל משחק, בכל מצב. במיוחד אהבנו לחקות את תנועת הסיבוב שלו, כשהיה מקבל את הכדור עם הגב לשער. נדמה לי שגם חזי אהב אותנו. בעצם, אני בטוח בזה. אין אוהד שנשאר אדיש לאהבה הגדולה שחזי רחש למועדון שגדל בו, שגידל אותו. בשנים שהכדורגל בארץ השתנה לנו מול העיניים, שגם לשכונה הגיעו שיירות של זרים ושחקנים מקבוצות אחרות, כאלה שהמחויבות שלהם לחולצה הכתומה הייתה שווה למחויבות שלהם לחולצה הצהובה או האדומה או הירוקה שלבשו לפני כן, לנו היה את חזי. אחרון המוהיקנים. ידענו שהלהט שלו לסמל יסחף את שאר הקבוצה, במיוחד ברגעי משבר. בנינו על הלהט הזה, האמנו בו, והוא לא הכזיב. כשבאותה שבת הוא נשא את העיניים לשמיים, הפנה למעלה את האצבע, צמצם את עיניו ופיו החל להתעוות מעוצמת הרגש, ידעתי שסוף סוף, גם לי מותר לבכות. שכונה שלמה הרגישה שמותר, והיא בכתה.

מתוך הספר "מלכים", בעריכת רון עמיקם, הוצאת מדיה 41