בחזרה לתחום האפור

בתקופה בה כמעט לכל קבוצות ליגת העל יש שוערים זרים או ותיקים, בהרצליה הימרו על הכישרון הצעיר שגדל אצלם בבית. אחרי כמה הרפתקאות קצרות עם שוערים זרים, הבינו בבונבוניירה שמה שיש להם ביד אולי יפגע בקבוצה בעונת 2007/08, אבל יוכל להציל אותה בשנים הבאות. שוער טוב הופך את קבוצתו לטובה יותר, שוער גדול הופך את קבוצתו לאלופה, או משאיר אותה בליגה. ניצן רחוק מלהיות שוער גדול, מיקום קבוצתו ויכולתו מאז חזר מפציעה מראים שיש עוד הרבה לפניו, אבל עונה כזו תרמה לו עשרות מונים יותר מאשר רביצה על ספסלה של אחת הקבוצות הגדולות, כמו שאר בני דורו.

חולית ההגנה של הרצליה נראתה העונה כמו אלתור ארוך ומתמשך. הבלם הסלובני מיטייה מורץ' לא ממש עמד בציפיות, מארסיו ג'ובאניני הברזילאי נזרק מהקבוצה, הקשרים כפיר אדרי ואסי משיח הוסבו למגינים, ובשלהי העונה, דייהו דייויס, העוגן של הרצליה מאחור, נפצע, ובלעדיו הקבוצה לא נראתה אותו דבר. איתמר ניצן נאלץ להתמודד עם הבלגאן בחוליה האחורית, לחץ התחתית והפציעה הקשה שחייבה התאוששות פיזית והסתגלות מנטלית. בקיץ הקרוב מרבית סגל הישראלים והזרים של הרצליה יוחלף, וגם מאמן חדש יהיה לקבוצה, אך לפחות עמדה אחת כבר מוכנה ללאומית. יש שוער בשער.

1. עמדו בציפיות. המציאות והמספרים מספרים לנו את הסיפור של הרצליה העונה: מדובר במועדון נטול אישיות. הזהות נוצרת קודם כל מהאוהדים, מצרך נדיר בקבוצה. קהל יכול ליצור לחץ, מוטיבציה, רצון לשנות ולשפר, אבל להרצליה אין כמעט אוהדים, לכן היא גם ניצחה רק פעמיים בביתה עד לרגע בו הבטיחה את ירידתה, מאזן מחפיר לקבוצה שנלחמת על חייה. אולי היעדר לחץ ממשי, לא כזה שבא מההנהלה והמאמן, אלא שמגיע מהשטח, מהיציע, הוא הסיבה ליכולת הרופסת שגילו השחקנים דווקא בסוף העונה, הזמן בו נקבעים גורלות. אחרי עונה קשה והפכפכה, בה עמדה הקבוצה בפני משברים לא קלים, היה אפשר לצפות שהרצליה תמציא את עצמה מחדש באיזה אופן, אפילו כסוג של מכבי פתח תקוה. נאדה.

להרצליה אין את העוצמה, העומק והמסורת שיש למכבי או הפועל תל אביב; אין לה קהל שדוחף את הקבוצה ועוזר לה לייצר מומנטום חיובי, כמו זה של בני יהודה; היא לא פתחה את הארנק והביאה חיזוק ששינה את הקבוצה בחלון ההעברות כמו שאשדוד השכילה לעשות. להרצליה גם אין מעמד וכוח פוליטי בכדורגל הישראלי, כזה שיבטיח לה 3 נקודות מבית הדין, בשל פיצוץ המשחק נגד בית"ר. בשל כל הסיבות הללו, אין פלא שהיא הייתה הראשונה להבטיח את ירידתה מבין קבוצות התחתית. כשאין כל כך הרבה דברים, כל מה שיש זו אכזבה מרה. הרצליה היתה מספיק שנים בליגת העל ודבר לא השתנה מבחינת מעמדה בכדורגל הישראלי. חוסר ההתפתחות משיק לחוסר הזהות, ושניהם מובילים לחוסר הצלחה מתמשך.

2. פרדי דוד. הרצליה סומנה כמועמדת בטוחה לירידה מתחילת העונה, ועל פניו למאמנה לא היה מה להפסיד. אבל האופן שבו התפתחה העונה, חולשתן של התל אביביות, קריסתן של מכבי פתח תקוה והפועל כפר סבא, וחולשתן של בני יהודה ואשדוד (במשך שני הסיבובים הראשונים) יצרו מצב בו פרדי דוד יכול היה להשאיר את השיימנים עונה נוספת בליגת העל. החיזוק האנמי שהביא בחלון ההעברות (אנחנו יודעים שזו קבוצה ענייה), התלות בדייהו דייויס וקריסת הקבוצה בדיוק במאני טיים, לא עושים חסד עמו. ברגעים הקובעים הוא לא החדיר אמונה ונחישות בשחקניו, ולמרות שהוביל את הקבוצה אל פי הבאר, הוא האחראי הבלעדי לכך שהיא נותרה צמאה. דוד עדיין צריך להוכיח כי הוא ראוי לקבוצות גדולות, וכשאומרים הוכחות הכוונה להצלחות. דוד לא הצליח עם הרצליה של העונה, ומבחן התוצאה מלמד שהדרך לארבע הגדולות של הכדורגל הישראלי עדיין לא סלולה עבורו.

בראייה לטווח רחוק, הירידה ללאומית יכולה להיות הדבר הכי טוב שקרה להרצליה. זה קצת מוזר לומר זאת כשהשאיפה לניצחון, מצוינות והישגים היא הבסיס לכל ענף ספורט, אבל אחרי שלקחה צעד אחורה וירדה לליגה השנייה, הרצליה חייבת לנצל זאת כדי להפנות משאבים פנימה וליצוק תוכן למועדון.

אריאל שיימן, שעדיין מחזיק את העסק על כתפיו, חייב להטיל את כל יהבו על מחלקת הנוער של המועדון, ולהפכה לבאר שתספק מים חיים לקבוצה הבוגרת ושאר קבוצות הכדורגל הישראלי. בהנחה ששיימן יישאר הבעלים, הוא יודע שזרים איכותיים באמת הוא לא יוכל להביא, כי מה לעשות, לא קוראים לו גאידמק או שניידר, וישראלים בכירים לא יישחקו אצלו בשיא הקריירה שלהם, גם אם הקבוצה תחזור לליגת העל. לכן, על שיימן לבסס את קבוצתו על תוצרת מקומית, שתשמש בסיס איתן ונכס כלכלי למועדון. אם הרצליה תשאף לעלות לליגת העל, היא תמשיך להתנדנד. כמה שנות בנייה בליגה השנייה, יוכלו לתת למועדון כיוון, נפח ונכס אנושי שיוכל להצעידו חזרה למעלה, ולהשאיר אותו שם ליותר מעונה או שתיים.