הילדים הממש רעים

השנה - 2004. האירוע - גמר ה-NBA. המשמעות - מיני מהפכה בכדורסל האמריקאי. החמישייה המאוזנת של דטרויט, חסרת הכוכבים, חסרת האגו, חסרת המעצורים, זכתה אז בגמר הליגה הטובה בעולם, לאחר ניצחון מרשים 1:4 על קבוצת הכוכבים של הלייקרס, שהייתה חמושה בלא פחות מארבעה הול אוף פיימרים, בדמות שאקיל אוניל, קובי בריאנט, קארל מלון וגארי פייטון. היה זה ניצחון הכלל על הפרט, הרעב על השובע, הזיעה על הכישרון.

הטבעת של הפיסטונס של לארי בראון ב-2004, הייתה הפעם הראשונה בשלושה עשורים שלמים שקבוצה ללא סופרסטאר התקפי, ללא כוכב אמיתי לצורך העניין, הניפה את גביע האליפות של ה-NBA. שנה מאוחר יותר זה נגמר בהפסד לסן אנטוניו במשחק השביעי של הגמר. בקיץ עזב לארי בראון המושמץ, ופליפ סונדרס החליף אותו מאחורי הקווים.

"אני לא מתכוון לזלזל בפליפ, אבל אין שום משמעות למה שהוא אומר", אמר לאחרונה באולפן של ערוץ TNT כריס וובר, ששיחק אשתקד בפיסטונס. "הם כל כך נונשלנטים, וזו הייתה לתחושתי הסיבה שבגינה הפסדנו בגמר המזרח בשנה שעברה. זה נשמע מטורף, אבל זה לא משנה להם בכלל". אז איך הפכה קבוצה שסימלה את כל מה שטוב ב-NBA לכזו שלא מתייחסת למאמן, שמרגישה שהיא יכולה לחכות, כדברי וובר, למשחק האחרון של העונה כדי ללחוץ על הדוושה, לחבורה מפוצצת באובר חשיבות והערכה עצמית?

בפלייאוף 2006 חזינו בניצנים הראשונים של התופעה. במשחק מספר 1 של חצי גמר המזרח מול קליבלנד הנחותה דרסו הבוכנות ללא תנאי, בדרך לניצחון מוחץ 86:113. לרבע הרביעי של המשחק השני עלו הקבוצות כשלוח התוצאות מראה פלוס 18 לדטרויט, ששלטה ללא עוררין בכל האספקטים של המשחק. אבל אז פינתה התשוקה את מקומה לרפיון והריכוז לשאננות. זה נגמר בניצחון דחוק, 91:96, אחריו רמז בן וואלאס על העתיד להתרחש.

"אנחנו חייבים להגיע לקליבלנד תאבי בצע", אמר הסנטר. "הם קרובים להיות גמורים, ואנחנו לא יכולים להירגע ולאפשר להם לתקוף אותנו, אלא להיות בגישה התקפית משלנו".

בפועל אותה לאות כללית נמשכה שמונה רבעים נוספים, וכשהקבוצות חזרו לעיר המכוניות במצב של 2:2, המומנטום כבר היה בצד של לברון, שהעלה את הקאבס ליתרון 2:3. או אז, עם גבם אל הקיר, התעוררו הפיסטונס והמשיכו הלאה לגמר המזרח, שם שוב הציגו משחק רפה לפרקים, והודחו בידי מיאמי.

"נראינו עייפים בחלקים מהמשחק", אמר פרינס אחרי ההפסד בגיים 1. "זו אשמתנו שאנחנו במצב הזה", הוסיף כשנפלו לפיגור 3:1, ובמשחק השישי והאחרון (!) הודה כי איננו זוכר מתי קבוצתו שיחקה הגנה רעה כל כך.

בשנה שעברה ניצחה הקבוצה 64 משחקים, אבל הסיפור חזר על עצמו לאחר שעלתה ליתרון 0:3 על הבולס בחצי גמר המזרח, תוך כדי שלוש תצוגות תכלית מרשימות ביותר. פתאום נפסקה הרוטציה המהירה בהגנה, הירידה להגנה נהפכה להמלצה בלבד, והשוורים הצעירים, שלא חצו את סף 34 האחוזים מהשדה, נהנו לפתע מזריקות חופשיות לרוב בדרך ל-49 ו-57 אחוזים מהשדה במשחקים 4 ו-5, בהתאמה.

פליפ סונדרס היה ברור: "אנחנו זקוקים לתחושת דחיפות", אבל שחקניו היו בראש אחר לחלוטין. "אנחנו לא מודאגים בכלל", אמר ראשיד לאחר ההפסד הראשון, "כל הכבוד להם, הם שיחקו חזק היום, אבל אנחנו נשחק חזק במשחק הבא". מלבד העובדה שבמשחק הבא הפיסטונס שיחקו עם פחות מוטיבציה מתמיד, ונתנו את התחושה כי הם מזלזלים לא רק ביריבתם, אלא גם במעמד עצמו, נשאלת השאלה מה צריך לקרות כדי שקבוצה שמתמודדת על האליפות תיקח ברצינות משחק פלייאוף. כנראה שהמחשבה על איבוד יתרון 0:3 עשתה זאת, ובמשחק השישי המלתעות שוב חנקו את קירק היינריך, בן גורדון ולואל דנג, שפגעו ב-37 אחוזים בלבד.

אבל העונש הגיע בגמר המזרח, כאשר ביתרון 0:2 שוב חזר הניגון. הפיסטונס נרדמו בשמירה, ולברון עט על המציאה עם ארבעה ניצחונות רצופים והדיח אותם במפתיע. עד כמה בדיוק הייתה קליבלנד טובה ראינו בסוויפ הקליל שהיא חטפה מהספרס בגמר.

המנהיג של הפיסטונס תמיד היה צ'ונסי בילאפס, ה-MVP של הגמר ב-2004, שגם נתן סדרה גדולה בגמר 2005. לאחר שנים ארוכות בהן היה לא מוערך, הועבר בטריידים מקבוצה לקבוצה, מצא מיסטר ביג שוט בית בדטרויט, וטיפס אל גג העולם עם בחירות לאולסטאר וזכייה בטבעת. כמו שחקני NBA רבים כל כך, גם בילאפס השתמש בביקורות (אמיתיות ומדומות) ששמע לאורך הקריירה, ובתחושת הקיפוח הבסיסית שמלווה אותו.

כל הצלחה שלו הייתה בעיניו הוכחה למקטרגים (אמיתיים ומדומיינים) שלא האמינו כי יעשה זאת. והנה, נדמה כי ברגע שנפל הקונצנזוס שהוא מנהיג של קבוצה גדולה, נעלם הדלק שמניע את המכונית. לראשיד תמיד היה מספיק כישרון בשביל להיות כוכב על, ובו בזמן חוסר עקביות ונטייה למשיכת טכניות ברגעים קריטיים; בן וואלאס ופליפ לא הסתדרו ב-2006, והראשון אף סירב לקום מהספסל בעונתו האחרונה של הסנטר בעיר המכוניות; ופרינס, ריפ המילטון, ומאוחר יותר אנטוניו מקדייס, אינם בדיוק מסוג האנשים שיטריפו את סביבתם, ואינם ניזונים במיוחד ממוטיבציה. ונדמה שכולם, מלבד מקדייס, הפכו שבעים יתר על המידה, מה שמנע מהם לשחזר את ההישג המרשים מ-2004.

הדיבורים על המתג עליו הפיסטונס לוחצים כשמתחשק להם חילחלה גם ליריבות, ואחרי ההפתעה של הסיקסרס במשחק הראשון בסיבוב הראשון, אמר אנדרה איגודאלה: "זו דטרויט, הם מפעילים את עצמם ומכבים את עצמם". לכן נדמה שהטעות הגדולה ביותר שעשתה אורלנדו בסיבוב 2 הייתה לעצבן את הפיסטונס ולנסות להיכנס איתם לקרבות אישיים, ומכאן אולי התצוגות המרשימות של הקבוצה לאורך חמישה משחקים.

אם נזכרים שאת לארי בראון, אדם קיצוני בעל נטיות פסיכוטיות שהחזיק את שחקניו קצר קצר, החליף איש נעים הליכות כמו סונדרס, קל להבין היכן נאבד הרסן. במשחק 2 נגד בוסטון בגמר המזרח הנוכחי הפגינו הפיסטונס יכולת עילאית, אולם גם אז לא נראו כמי שמבינים שחלון ההזדמנויות הולך ונסגר. הפרשן ג'ף ואן גנדי התפחלץ בשידור כשראה ארבעה סלטיקים רצים למתפרצת, מחטיאים ומתקנים, בעוד שפיסטון אחד בלבד יורד להגנה. במשחק השלישי היו הבוכנות עד כדי כך מרוצים מניצחון החוץ שלהם, שהם נפלו לפיגור 24 נקודות וספגו שריקות בוז מהקהל.

וכעת נמצאים הפיסטונס במצב האהוב עליהם - הם לא יכולים להסתובב, אין להם לאן ללכת, הקיר ממש מאחורי גבם. אבל ייתכן שכמו ב-2006 ו-2007, איבוד המומנטום, שכעת ביתרון 2:3 משכנו בבוסטון, עשוי להיות משמעותי מדי. ואם בסופו של דבר, משש הופעות רצופות בגמר המזרח תנבוט אליפות אחת בלבד, את הקבוצה הזו יזכרו בתור אנדר אצ'ברית אמיתית. לו הייתם אומרים את זה למישהו ב-2004, איש לא היה מאמין.