עברו באדום

1. שי אבוטבול. קשה לדבר על רווחים בעונה כזו. הרי שום דבר טוב לא יכול לפרוח בקבוצה, בעונה שבה ירידת ליגה הפכה מוחשית יותר ככל שנקפו המחזורים, עונה שבה הקרבות עם אשדוד ובני יהודה נראו לעתים מפחידים יותר מעוד משחק חסר חשיבות ספורטיבית מול מכבי חיפה ודומיה. אולם, אם רוצים למצוא בכל זאת משהו חיובי, כדאי שנחפש אותו במרכז המגרש. לחלק מסירות מדויקות, להילחם עם השיניים, ובעיקר לנהל את המשחק של הפועל תל אביב מהדקה הראשונה ועד לדקה האחרונה, זה מה שעשה העונה שי אבוטבול. אחת הבדיחות המוכרות ביציעי בלומפילד מספרת כי "השנה זו שנת הפריצה של שייק'ה", אבל הפעם הבדיחה הפכה למציאות, צמח מנהיג בהפועל תל אביב. אולי זה שיקול הדעת, אולי זה הניסיון המצטבר, אולי זו פשוט אהבת המשחק שהופכת בריאה יותר. בכל מקרה, האדומים יכולים לבנות עליו גם בעונות הבאות. לצד שחקן זר יציב יותר ממזואה אנסומבו, אבוטבול יכול להפוך לאחד הקשרים האחוריים הטובים בארץ.

2. הבולגרים. הפעולות המדהימות שעושה דמיטאר טלקיסקי, כמו שער השיוויון הנדיר בשבת או שערים מדהימים בדרבי ובמשחק מול בית"ר, נראות כאילו הן מצליחות לו ללא מאמץ מיוחד. כמה שחקנים בליגת העל יכולים לעבור את גל אלברמן כאילו היה אוויר ולשלוח כדור קשתי מעל טברטקו קאלה? גם אלין טופוזאקוב עשה העונה דברים מדהימים. כמים שקטים שחודרים עמוק, טופוזאקוב הפך הגנה שבירה ומתוסכלת להגנה יציבה ומאיימת. אם אפילו וואליד באדיר נראה לצידך כבלם נהדר, כנראה שאתה עושה משהו כמו שצריך. אם הפועל תל אביב תיבנה סביב השניים גם בעונה הבאה, יוכלו בבלומפילד לפנטז על מקום בצמרת.

3. הניצחון על בית"ר ירושלים בבלומפילד. הבית"רים הגיעו ליפו במטרה כפולה. הראשונה, ונדמה כי המשנית יותר, הייתה להבטיח את האליפות הירושלמית. השנייה והחשובה הרבה יותר, הייתה להוריד את הפועל תל אביב ליגה. אבל הפועל תל אביב, דווקא בעונה כל כך רעה, הוכיחה כי יכולת היא דבר שבא והולך בתקופות, אך כבוד של מועדון עומד בחשיבות גבוהה הרבה יותר מאשר עוד איזו פרמיה או השתתפות בגביע אופ"א.

בשנה שעברה, הילד שרץ אל עבר שער 11 עם האצבע על הפה המיס את לבבות אוהדי הפועל. הוא נראה כמו מנהיג האדומים בהווה ובעתיד, אבל אז הגיע גיא לוזון ושכח כי למרות הכול מדובר בילד בן 19. לוזון הביא לצידו של דואני בלם ברזילאי חסר תכלית, ובעצם בנה את חוליית ההגנה סביב דואני הצעיר ולא סביב בלם בעל שם ונוכחות דוגמת חוויאר פאאס מהעונה שעברה.

הצניחה הצפויה הגיעה, ההגנה הייתה מחוררת, חוליית ההגנה בקושי תפקדה והשרתה חוסר ביטחון על הקבוצה כולה. את המחיר שילם כמובן הילד, לא דוס סנטוס. ווליד באדיר הוסט לעמדת הבלם ודואני מצא את עצמו בקצה הספסל. אם יצליח גוטמן לבסס בעונה הבאה חוליית הגנה יציבה המורכבת מעילוי כמו טופוזאקוב וכישרון כמו דואני, הוא באמת יהיה המושיע. לא רק של הפועל תל אביב כקבוצה, אלא גם של בלם מוכשר שמחכה להזדמנות להוכיח, שוב, לכולם מה הוא שווה.

הפועל תל אביב היא מועדון גדול בקנה מידה ישראלי. כל כך ענק עד שאפילו מועדון מכובד כמו מכבי פתח-תקווה, נראה לצידו כצל חיוור של קבוצת כדורגל. בנוסף לכך, סובלת הפועל תל אביב מתסביך מאמן. כשכל אדם שלישי ביציע הכבוד מאמין כי הוא גם מאמן ענק וגם חבר הנהלה למופת, ולמחשבות בלע אלה מצטרפים גם הקשרים הנכונים ומספרי הנייד של המנהלים בפועל של הקבוצה, מקבלים מועדון שזקוק לדמות מאמן שהיא הרבה יותר מסתם איש כדורגל מוכשר. מועדון שדורש דמות. המאמן בהפועל תל אביב הוא כבר מזמן האדם שמאפשר לגלגלי השיניים להסתובב באין מפריע. השמן שמפעיל את המכונה. זה שהכול עובר דרכו, בצלמו ובדמותו.

גיא לוזון, גם אם מדובר בקאפלו עתידי, לא יכול להיות הדמות הנדרשת בהפועל תל אביב. בטח לא כשכל ניסיונו מתמצה בכמה עונות חביבות במכבי פתח-תקווה. בוודאי לא כשרשימת המקורבים לו ארוכה יותר מכמות מנויי הזהב שמוכרת הפועל תל אביב. לאלי גוטמן דווקא יש את הפוטנציאל הזה. אל תתפלאו אם בעקבות ניסיון לוזון, גוטמן והפועל יהפכו לסיפור אהבה ארוך טווח.