סוף הדרך

לא צריך להיות בחדר ההלבשה של אשדוד או במגרש האימונים, כדי להיות בטוח שההשפעה של יוסי מזרחי על שני הניצחונות הרצופים של הקבוצה היא מינימאלית עד אפסית. מצד שני, לא בטוח שאשדוד היתה משיגה את 6 הנקודות הללו והיתה ניצבת היום בעמדה הכי טובה בתחתית לקראת מחזור הסיום, לולא ההחלטה למנות את מזרחי. הקרדיט לכך מגיע קודם כל לבוס של הקבוצה, ג'קי בן זקן.

מאז שהתברר שאשדוד עלולה לרדת ליגה, הוא משדר למערכת שהוא עושה הכל כדי להישאר. אבל הכל. מביא שחקנים במיליונים. לא מספיק? הוא מחליף מאמן. המומנטום עם רביבו נמשך משחק אחד בלבד? הוא לא נשבר, ושוב מזעזע את המערכת. בקבוצה אחרת אולי השחקנים לא היו עומדים בקצב השינויים, אבל באשדוד המסר מההחלטות התכופות של בן זקן הוא חד וברור: המטרה מקדשת את האמצעים. אין ספק שהמיני זריקות מוטיבציה האלו עובדות, למרות שאשדוד היתה צריכה אולי להיות היום החברה של הרצליה בליגה הלאומית. השחקנים קולטים שאם הבוס עושה הכל כדי להישאר, אז כנראה שגם הם צריכים.

גם היום, ליעקב שחר יש את המערכת הכי מקצועית והכי מיומנת בליגת העל. את מה ששחר בנה בשני העשורים האחרונים, לא קונים כל כך מהר בכסף של גאידמק וגם לא באמביציה של אלכס שניידר או דניאל יאמר. שחר למד מהטעויות שהמתחרים שלו עדיין לא עשו, ראה עולם, בנה מועדון שקרא תיגר על השליטה של מכבי תל אביב בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי, והניח יסודות חזקים שיחזרו לתת פירות כשהצונאמי הקטן יעבור מהקבוצה שלו לקבוצה אחרת. המודל של שחר היה מכבי תל אביב בכדורסל, קבוצתו האהובה. האב הרוחני היה כנראה שמעון מזרחי.

שחר יישם לא מעט מהלכים שראה במועדון הספורט מספר 1 בישראל, אבל פספס שתי נקודות מאוד חשובות: החמימות והביתיות. מכבי תל אביב בכדורסל התגברה על לא מעט פערים מיריבותיה העשירות באירופה, בזכות היחס המשפחתי לשחקניה. בזכות המסירות הבלתי נגמרת לצרכיהם. בזכות ההגנה עליהם והדאגה האימהית. גם כשהדי.וי.די מתקלקל וגם כששחקן מסתבך בדריסה. החום הזה לא התבטא רק במעשים, אלא בעיקר בעיניים הדואגות של מוני פנאן. לא פעם עמדו שחקני מכבי תל אביב בפני הצעות מפתות יותר, אבל נשארו באימפריה של שימון בגלל הבית. בית שקשה למצוא בקבוצות ספורט היום.

שחר, מנגד, תמיד שידר פטרונות, אפילו קצת התנשאות, וברגע שהיחסים בינו לבין אנשיו לא נשקלו רק בכסף וגאידמק הגיח לסביבה, מכבי חיפה נראתה כמו רכבת שרק מורידה נוסעים. עכשיו הם מתכתבים עם החוזה של יניב קטן דרך העיתון, ועוד לפני כן קדמו לכך לא מעט מקרים בהם שחר שידר שהוא עושה טובה לשחקן. לא בטוח שהוא היה מצליח להשאיר את בנאדו, זנדברג, עידן טל ושחקנים אחרים, אבל לפחות את חלקם יחס חם יותר היה אולי משכנע. במה, למשל, יניב קטן אשם שמישהו הסכים לתת לו חוזה עתק, והאם שחר היה מבקש מאחד המנכ"לים שלו לקצץ בדרך שבא הוא מבקש מהחלוץ המאכזב שלו.

נדמה כי כאן גם נמצא הבסיס לחזרה המוזרה של אדורם קייסי, ועוד בתור מנהל קבוצה (למה לא אפסנאי?). להזכירכם, המגן שנזרק ממכבי חיפה בגלל התנהגות לא הולמת, או לפחות כך פירש זאת המאמן רוני לוי. בעצם ההודעה על החזרה של קייסי עוד לפני שרוני לוי עזב את המועדון, שחר מעביר מסר כי עבירת המשמעת של המגן הפורש לא היתה כלפי המועדון אלא כלפי המאמן בלבד. אם ממש תרצו, תמצאו כאן אפילו סוג של ביקורת סמויה כלפי רוני לוי, אבל גם אם לא, תמצאו כאן תחושה חמוצה איתה יוצא רוני לוי מהמועדון. כן, גם רוני לוי, בנוסף לכל האחרים.

בית"ר ירושלים מנסה בימים אלו להשאיר את גל אלברמן בקבוצה, ולמנוע את פירוק שלישיית הקישור שבנה יצחק שום, יחד עם עידן טל ודרק בואטנג. במקרה שאלברמן יעזוב לחו"ל, שום יצטרך לארגן מחדש את המחשבות בנוגע למרכז השדה שלו. האם להזיז את עידן טל אחורה, לצידו של בוטאנג, ולהביא פליימייקר אחר לעמדה היותר קדמית וחופשית שהוא סידר לקשר שהביא מבולטון, או אולי להביא קשר הורס בדיוק לעמדה של אלברמן, בדיוק עם אותן תכונות ויתרונות, ולהשאיר את ניהול המשחק של הדאבליסטית בידיו של עידן טל.

השאלה הזאת, לדעתי, לא צריכה להיות תלויה רק באלברמן, אלא חייבת להיות מופנית כלפי המרכזיות של עידן טל בקישור של בית"ר. כדי להצליח באירופה ולשחק כדורגל יותר מהיר, בית"ר צריכה שחקן יותר טוב מעידן טל בעמדת הציר הזו. גם אם אלברמן יישאר וגם אם יעזוב. טל הוא שחקן ליגה נהדר ושחקן סביר לאירופה, אבל לא יותר. לא סתם הוא לא הצליח בגיחות שלו ליבשת הגדולה, גם לסגנון המשחק הישראלי שלו יש קשר לכך. הוא מתעכב יותר מדי עם הכדור, תופס יותר מדי שמש מהפרחים האחרים, ולמרות ההשקעה והאכפתיות שלו, ניכר כי שיאו כבר לא לפניו.

לבסס קישור על שחקן כזה לליגה זה בסדר, אבל לבנות עליו חלומות לאירופה זה עלול להיות קצת מסוכן. שום חייב לשקול להזיז את טל לעמדת הגנתית יותר בעונה הבאה, ולהביא קשר תוקף מרכזי ברמה שתאתגר את מוקדמות ליגת האלופות. בטח ובטח אם אלברמן יהפוך שוב ללגיונר.

אוחנלוגים ותיקים ודאי יודעים עד כמה אלי אוחנה חרד לכל ביקורת שנכתבת עליו. לפעמים אפילו מדובר בדלק העיקרי שמניע אותו בעולם המאמנים המשעמם, הדבר שמעיר אותו אחרי תנומה של כמה מחזורים. לא פעם זכורה מתקפת ביקורת קצרה שהצליחה להעיר את הקבוצות של המאמן, וגם השבוע יכולתם לראות הפועל כפר סבא נחושה יותר נגד מכבי תל אביב, גם קצת בזכות המתקפה החלקית והמינורית כנגד הקבוצה שלו בשבוע האחרון מצד מספר קטן של כלי תקשורת. הפעם, כנראה, זה היה מאוחר מדי.

אבל בין לבין, אוחנה עדיין נהנה מהגנה מוגזמת מחלקים נרחבים מהתקשורת. גם כישלונותיו האחרונים עם כפר סבא עוברים בקלות יחסית, בזמן שמאמנים אחרים חוטפים על ימין ועל שמאל. לפעמים נדמה כי לחלק מהעיתונאים עדיף לברוח מהשאלות בנוגע לתורת האימון של אוחנה, והרבה יותר קל לנגח את גיא לוזון, אלי כהן, אלון חזן או ניר לוין. הסיבה לכך אינה נהירה לחלוטין, אבל בשורה התחתונה זה רק מזיק לאוחנה ועוזר לו לברוח מהשאלות שהוא, לפני העיתונאים, חייב להפנות לעצמו.

"הליגה הישראלית לא ספורטיבית במחזורי הסיום"

על הנייר, הפועל כפר סבא נראית כמו היורדת השנייה. היא פוגשת את הפועל תל אביב, שהתחילה ליהנות סוף סוף מהעונה הזאת, וזה ניכר בכדורגל הטוב שהיא משחקת בחודשים האחרונים. כפר סבא מגיעה לבלומפילד, המגרש בו התחוללה תחיית המתים של המועדון במסע ההישרדות לפני שנתיים, אבל מאז הקבוצה של אוחנה לא מצאה עניין להשתפר.

זה יהיה סמלי שכפר סבא גם תרד ליגה במגרש הזה, בטח בהתחשב בקבוצות שישחקו נגד בני יהודה (מכבי תל אביב), מכבי פתח תקווה (מכבי הרצליה) ואשדוד (מכבי חיפה), שאמורות לעזור לה להישאר. אלא שהמחזור האחרון הוכיח כי ניצחון של כפר סבא בבלומפילד ישאיר אותה בליגה. מישהי תאבד נקודות. מישהי תמעד. מישהי תהיה מספיק ספורטיבית כדי לנצל את המתח ולסיים את העונה עם טעם טוב. השאלה היא לא מי תמעד, אלא האם כפר סבא תהיה מסוגלת לנצל את טבלת ההסתברויות הזו.