מספרי מוות

עונת הכדורגל, יש שיגידו אולי המשמימה ביותר בעשור האחרון, עומדת להגיע לסיומה, אך בכל זאת יש כמה נתונים מספריים שמעידים על מה שהיה לנו כאן ב-32 המחזורים האחרונים. יש דברים שהמספרים לא משקפים, כמו רמת הכדורגל, אבל יש דברים שכן ממחישים את העליבות. הנה כמה מספרים על העונה שתסתיים בסוף השבוע הבא.

12 קבוצות ו-19 מאמנים (לא שונים בהכרח) היו כאן במהלך העונה האחרונה. רק חמישה בוסים נתנו אמון במאמנים שלהם מתחילת הדרך ועד סופה, שניים מהם עלולים לרדת ליגה. אריאל שיימן ואלי טביב הלכו עד הסוף עם פרדי דוד ואלי אוחנה, ולא הוכיחו כי הסבלנות משתלמת. מנגד, יתר הקבוצות שהתחילו וסיימו את העונה עם אותו מאמן הן חמש הראשונות: בית"ר ירושלים, מכבי נתניה, מכבי חיפה, עירוני קרית שמונה ובני סכנין.

ומה בדבר הגיל הממוצע של המאמנים אצלנו? לפחות אלו שסיימו את העונה? אז נתחיל בכך שהמאמן המוצלח של הליגה, יצחק שום, הוא גם המבוגר ביותר (בספטמבר יחגוג 60) ואילו הצעיר ביותר עשוי להיות זה שיוריד את קבוצתו ליגה, ניצן שירזי (ביולי יחגוג 37). הגיל הממוצע של מאמני הליגה הוא 45, צעיר יחסית.

קיימות שתי אסכולות שיכולות להסביר מספר נמוך של שערים. אסכולות אולי זו מילה גדולה מידי, אבל יש את אלה שיטענו שאם אין הרבה שערים, כנראה שההגנות עושות את העבודה כמו שצריך. זה ידוע שמשחק הכדורגל בנוי על טעויות של שחקני הגנה, אבל מה עם טעויות של חלוצים (האסכולה השנייה)? משום מה יש הרגשה שהעונה החלוצים עשו הכל כדי להחמיץ. אז לא, לא ניתן לכם פה את כמות ההחמצות, אך לפחות לגבי כמות השערים, יש סיבה לדאגה.

אם נביט על כמות השערים שנכבשו העונה, אפשר לראות היטב ש-448 השערים הללו רחוקים משמעותית מכמות השערים שנכבשו לפחות בשש השנים האחרונות. אם נשים בצד את העובדה שנותר מחזור אחד לשחק, עדיין אנחנו רחוקים משמעותית מהעונה שעברה, אז נכבשו 492 שערים, העונה שלפניה (483) ובוודאי אלה שקדמו להן – 505 (2005), 492 (2004) ו-581 (2003).

ובוודאי אתם שואלים את עצמכם בכמה משחקים לא הובקעו שערים. אז למרות שההרגשה לפחות הייתה שכל משחק שני מסתיים העונה ב-0:0, דווקא מפתיע לראות שרק 24 משחקים כאלה עד כה הסתיימו בשיממון (מתוך 192 משחקים שהתקיימו עד כה). במילים אחרות, שמינית ממשחקי הליגה מסתיימים ב-0:0. טוב או לא? תחליטו אתם.

אם בשנים עברו התרגלנו שמלכי השערים הם הישראלים, הרי שנראה שאת מקומם תופסים יותר ויותר החלוצים הזרים. די להסתכל בטבלת מלכי השערים בעונה שעברה, אותה הוביל יניב עזרן, כשאחריו ליאור אסולין, עומר בוקסנבוים, שי הולצמן ועידן שריקי. לפני שנתיים היה זה שוב הולצמן.

והשנה? להסתכל ופשוט לא להאמין. סמואל יבואה בראש טבלת מלך השערים, אחריו רומולו ובהמשך מגיע יאניק קמנאן. משה ביטון וירו בלו הם "הישראלים" היחידים שכבשו מספר דו ספרתי של שערים העונה. לא ממש בשורה לקראת משחקי מוקדמות המונדיאל הקרובים.

דווקא הבשורה החיובית מגיעה מצד מבשלי השערים, שם שום זר לא יתפוס את המקום הראשון בטבלה המסורתית. לפני שנתיים היה זה דוד רביבו, בשנה שעברה מיכאל זנדברג והשנה מוביל את הטבלה מאור בוזגלו עם לא פחות מעשרה בישולים (קצת פחות משליש משעריה של סכנין).

ידוע שקבוצה מצליחה עם שחקנים טובים לא זקוקה ליותר מדי עבירות כדי לבסס את מעמדה בליגה, אך המשפט הזה מקבל תוקף משמעותי תוך התבוננות על הכרטיסים האדומים שהונפו העונה בליגה. בית"ר ירושלים ספגה העונה רק כרטיס אדום אחד, אותו כרטיס שהונף בסוף השבוע האחרון לעברו של דרק בואטנג בהפסד לעירוני קרית שמונה.

פרט לבית"ר, קיימות רק ארבע קבוצות נוספות שבהן קיימים שחקנים שונים שספגו אדומים. בהפועל תל אביב הגדיל טל חן לספוג שלושה כרטיסים אדומים העונה (ולחשוב שהוא שותף רק ב-18 משחקים, על כל שישה משחקים הוא חטף אדום). מבין השחקנים שספגו פעמיים אדום ניתן למצוא את עידן שריקי (אשדוד), סאלם אבו סיאם (בני יהודה), אביחי ידין ודגלאס דה סילבה (הפועל כפר סבא), אלמוג כהן (מכבי נתניה), חאלד חלאיילה, ליאונרד קרופניק, יא יא פטי (בני סכנין), וקובי גנון (מכבי פתח תקוה). אגב, הקבוצות שקיבלו את מספר האדומים הרב ביותר הן בעיקר קבוצות תחתית: מ.ס. אשדוד (8), הפועל כפר סבא, בני יהודה ובני סכנין (7 כל אחת).

גם מבחינת הכרטיסים הצהובים מצבה של בית"ר הוא טוב. החניכים של יצחק שום ספגו בממוצע רק 2.1 כרטיסים למשחק והם במקום ה-3 (החיובי) בספיגת כרטיסים צהובים. שתי הקבוצות שהרבו העונה לראות את הצהוב הן עירוני קרית שמונה ובני יהודה (ממוצע של 2.4 כרטיסים למשחק).

אומרים שכרטיס צהוב סופגים שחקנים שנלחמים, אז מיהם אותם לוחמים? אז ככה, באסם גנאיים וג'ון קולמה, צמד חמד מבני סכנין, ספגו כל אחד לא פחות מ-13 כרטיסים כאלו העונה. ג'ובאני רוסו גם "כיכב" בקטגוריה הזו עם 12 כרטיסים ואימורו לוקמן ומייטה מורץ' ממשיכים את הטבלה עם 11 כל אחד.

ואם אתם שואלים את עצמכם כמה כרטיסים מונפים בכל מחזור, אז לגבי האדום בכל 0.3 משחקים מחליט השופט להניף אותו, משמע שיש לנו 1.3 כרטיס למחזור. מבחינת הצהוב יש לנו 4.3 כרטיסים כאלו למשחק ובכל מחזור מונפים כמעט 26 כרטיסים צהובים.

בשנים האחרונות שאלו חובבי הכדורסל מי צריך את הסיבוב השלישי, ואף אחד לא שיער שהשאלה הזו תגיע דווקא לכדורגל. אך דווקא השנה יש לא מעט קבוצות שהיו מוותרות על התענוג של לשחק עוד 11 מחזורים, שבעצם הכניסו אותן לאטרף של מלחמות התחתית. לכן אנו נותנים כעת השוואה בין שלושת החלקים של העונה.

כאשר מסתכלים על השליש הראשון של העונה (מחזור 1 עד 11), די מפתיע לראות שמכבי פתח תקווה נמצאת לא פחות מאשר במקום השני (!) ומרוחקת חמש נקודות מבית"ר ירושלים הראשונה. שתי התל אביביות, אתם בטח זוכרים, סגרו אז את הטבלה, ולא מעט מחובבי הענף הריצו לעצמם סרט שלפחות אחת מהן יורדת.

אם בוחנים את השליש השני של הליגה, אפשר לראות היטב שמצבן של בני יהודה ומ.ס. אשדוד היה בכי רע, מאחר שב-11 משחקים הן השיגו רק ניצחון ליגה אחד. בשלב הזה של העונה גם בפתח תקוה התחילו להבין שהמצב הוא לא פשוט, שכן על פי החלק הזה של העונה הקבוצה דורגה במקום העשירי. בכל מקרה, זה הסיבוב של התל אביביות, שכן הן השיגו 16 נקודות כל אחת, ועשו צעד משמעותי לעבר הישארותן.

כדי לסגור את הדיון שווה להציץ בנתוני הסיבוב האחרון. אז כולנו יודעים שאם הליגה הייתה מתחילה מהמחזור ה-23 בני יהודה הייתה חוגגת אליפות. במצב כזה מכבי פתח תקווה הייתה יורדת בבושת פנים לליגה השנייה, שכן היא צברה רק ארבע נקודות (ניצחון אחד) בעשרת המחזורים האחרונים. אליה הייתה מצטרפת הפועל כפר סבא, שהשיגה רק נקודה יותר. המצב ההזוי ביותר הוא שעל פי הסיבוב הזה, התל אביביות שוב שלובות זו בידה של זו ומדורגות במקום השני (הפועל) והשלישי (מכבי). גם מצבה של אשדוד נראה טוב בהרבה מאשר בשאר העונה, שכן היא מדורגת רביעית עם 18 נקודות, ולעומת זאת מכבי חיפה הייתה אמורה להיאבק כך על מקומה בליגה, שכן היא נמצאת במקום התשיעי.