זהירות, מתח גבוה

אחת הקביעות שיש לגביהן הסכמה היא שפעם היה פה כדורגל יותר טוב. הקבוצות שיחקו פתוח יותר, הקהל היה מגיע ורואה הצגות, האצטדיונים היו מלאים. אלא שלתובנה הזו, שבסיסה נשען בעיקר על נוסטלגיה, יש לא מעט חורים. המושג "הפועל יהוד", שם נרדף לבונקר, קם בתחילת שנות ה-80, לופא קדוש היה מתפאר לא אחת איך כשוער היה מושך זמן מהדקה הראשונה עד האחרונה ותוצאות 0:0 לא היו נדירות גם לפני 20 ו-30 שנה. גם הטענה ליותר קהל לא הייתה מדויקת, תמונות הארכיון מעידות על לא מעט קרחות ביציעים גם בימים היפים ביותר, לכאורה, של הכדורגל שלנו. הזמן מרפא הרבה תופעות ובעיקר גורם להן להיראות רומנטיות ויפות יותר.

רבים מאלה שמתגעגעים לכדורגל של פעם לא זכו מסיבות אובייקטיביות לראות יותר מדי משחקים. הם היו מקבלים תקצירים ב"מבט ספורט" או "משחק השבת", או שבמקרה הטוב הולכים למגרש ורואים משחק אחד או הצגה כפולה בבלומפילד. ציבור הכדורגל ניזון בעיקר מהדיווחים החיים שהגיעו סימולטנית מהמגרשים. שידורים ישירים בטלוויזיה לא היו, ולכן הייתה הפנטזיה של זוהיר בהלול וחבר מרעיו במגרשים מועברת אלינו בצורה שאפשרה לדמיון שלהם ושלנו להפליג. על ההבדל בין חוויית הכדורגל של היום לזו של פעם כבר דשו עשרות כותבים בתחילת העשור, כששידורי ה"שלם וצפה" החלו לאכול כל חלקה טובה ולבודד את המשחקים. חוסר האפשרות להשלים את החסך ממשחק משמים בפזילה למה שקורה במגרשים אחרים יצר מצב שבו הצופה או המאזין מחויב להתרכז במשחק הבודד שאחריו הוא עוקב בלי אפשרות לברוח למחוזות אחרים, מה שהופך אותו לביקורתי, רטנוני וחסר עניין.

בהתאחדות לכדורגל החליטו בגלל המצב הרגיש בתחתית שכל המחזור ישוחק בשעה אחידה. רצה הגורל, וקיבלנו את המחזור האיכותי ביותר בליגת העל העונה – עתיר בשערים ומהפכים בקרבות על המיקום. שש שעות של עינוי מתמשך מצפייה בשלושה משחקים הפכו לשעתיים אינטנסיביות של מעבר מוטרף בין מגרשים, של צרחות שדרים וקרבות מיקרופונים ושל עשרות אותות של ה"גוווול" מקפיא הדם. אמנם לא ברור מה מעדיף דני דבורין בימינו - לעבור ממגרש למגרש לצלילי האיתות או לשאול את מאזיניו מי הבקיע את השער הראשון של נבחרת ישראל לרשת טימבוקטו ב-1964 – המחזור של השבת האחרונה פשוט לא השאיר לו ברירה וחידון הטריוויה המשמים נדחק הצידה. האידיאל של "שירים ושערים" בימיה היפים להשמיע כמה שיותר שערים ופחות להג ושירים הוגשם במלואו לערב קסום אחד ב-24 במאי 2008. כבונוס אפילו הגיח קשבנו מיקי גורדוס מתהומות הנשייה (באמת צריך קשב בעידן האינטרנט?) והצמיד את אפרכסת הטלפון שלו לשידור הבריטי כדי לדווח ראשון לאומה שאברהם גרנט פוטר מצ'לסי. היש מושלם מזה?

אם אבי לוזון דואג באמת לעניין בליגה, כפי שהצהיר לא אחת, הוא חייב, עוד לפני המאבק להגדלת הליגות, לתת את הדעת על העניין שביחסי הכוחות בין זכייניות השידורים של ליגת העל והקבוצות. הרבה מאוד גורמים מבקשים להתחלק בעוגה, ומי שנופל קרבן כדי שכולם יתרצו הוא, כמו תמיד, הציבור. צ'רלטון דורשת ומייד מקבלת משחק אחד בשלוש ושניים בחמש, כמו מחירי הגרעינים באצטדיון רמת גן. מה שבהתאחדות ובקבוצות חייבים להבין הוא שרק מחזור כמו זה ששוחק בשבת יחזיר את הקהל למגרשים עם הטרנזיסטורים הישנים או פלאי הטכנולוגיה החדישים. לא נהיה תמימים, ערוץ 10 צריך לשדר ביום ראשון וצ'רלטון מקבלת משחק מרכזי אחד בכל מוצ"ש, אבל ארבעה משחקים שמועברים בו זמנית ויוצרים חוויה יותר שלמה הם לא משהו שנראה ברומו של עולם, ועובדה שבשבת האחרונה הצליחה ההתאחדות לכופף את כל הגורמים בשם הפייר פליי. כמו שאמר לי חבר טוב אחרי השעתיים הסוחטות האלה: "זה היה מטורף, לרגע חשבתי שבאמת יש פה כדורגל".