בחזרה לעתיד

כמו קול עמום מהעבר, ההדים השבורים לדבריו של זוהיר בהלול התגלגלו ברחבי המגרש המוריק. למומי מרכוס קולו של השדר המיתולוגי מזכיר נשכחות נוטפות נוסטלגיה: כשגלי הרדיו הקצרים הוציאו את שמעו של בהלול למרחוק, להר אירופאי כזה או אחר שעליו טיפס באותו סוף שבוע, מומי ידע שבנו גבע יכבוש. גבע מרכוס שיחק בהפועל פתח תקווה של אברם גרנט בסוף שנות ה-80' ובתחילת שנות ה-90'. מאז עלה גרנט לגדולה, הפועל פתח תקווה ירדה ממנה, "שירים ושערים" איבדה את בכורתה ואספהאן הצטרפה לאביה זוהיר כשדרנית לבית בהלול – אבל כל אותה העת המשיך מומי לפקוד את משחקי בנו בנאמנות, עד עצם היום הזה.

ביום שני בלילה הוא ישב על טריבונות האבן שלצד כר הדשא המטופח בפארק רעננה וצפה בבנו משחק בגמר גביע המדינה לוותיקים. הבחירה בבהלול ככרוז היתה מושלמת: לצדו של מרכוס שיחקו בשורות עירוני פתח תקווה סוללה של תותחים שהמשיכו להרעים בבעיטותיהם, שנים ארוכות לאחר שהבריקו לאחרונה בשנות ה-90' – ניר לוין, יוסי שושני, אלי מחפוד, אלכס ברמכר, שרון צופין, עופר פביאן ואחרים. הם לא רק עמדו בגבורה בפני השעון הביולוגי שלהם, חלקם גם רצו. ועל אף שהם לא ממש התעופפו לכדורים ששייטו באוויר, משחקם היה מלא מעוף. הם הרשימו במסירות מהירות בנגיעה אחת ובמשחק אינטליגנטי להפליא.

בכך אוששו את דבריו של ויין גרצקי, שחקן ההוקי המיתי שאמר שהטרגדיה הגדולה ביותר הניצבת בפני ספורטאי מקצועני היא שהוא מגיע לשיאו המנטלי הרבה אחרי שהידרדרו יכולותיו הפיזיות. כמוהו, גם להם היתה סיבה טובה לבקש להשיב את ימיהם כקדם: חלקם הגדול נשאר בענף כמאמנים שבחרותם אינה עושה חסד עם נעוריהם כשחקנים. אלא שבמהלך הניסיון הנאצל להשיב עטרה ליושנה, הם הצליחו לנער מקצת מאבק הכוכבים שבו התכסה עברם המפואר ופיזרו אותו על ההווה האפור שלהם.

מנגד התייצבה קבוצת הוותיקים של סכנין, בלי שם גדול אחד לרפואה – אפילו לא קובי רפואה. ובאמת, אין סיבה מיוחדת שבעטייה ישותף קובי רפואה בשורות סכנין; הוא הרי מעולם לא שיחק בה. אבל גם הרוב המכריע של אלו שעלו לכר הדשא לא ייצגו מימיהם את בני סכנין. ואמנם מאזן גנאים מעניק לקבוצה סיוע מסוים, ולרעננה הסיע אותם מוסא, אחיו הקטן של מג'יב - תרתי משמע - אבל די במדיהם הירוקים של הקבוצה כדי להבהיר שהם לא עברו בקבוצת הבוגרים של המועדון לפני שעלו למבוגרים.

סאמר ח'לאילה, שהקצה חדר שלם בביתו לתיעוד תולדות בני סכנין, הוא מבין הבודדים ששיחקו בה. הוא משמש כמאמן קבוצת הוותיקים, על אף שהוא מהצעירים שבהם. באופן אירוני, גם לשופטים צעירים ניתנת ההזדמנות להתגלח על זקנם המאפיר של הוותיקים. את השופטים תוקפים ומאשימים השחקנים כמו בימים הטובים אבל סאמר, לעומתם, זוכה למלוא הכבוד. שחקן הקבוצה מניב מעיר בגאווה שהמשמעת בקבוצה היא מופתית – כשסאמר פוקד על שחקן להקיף את המגרש, הוא עושה כדברו. סאמר מקפיד להזכיר שהוא מאמן עם תעודות, וכעת הוא יכול להתגאות בכך שיש לו גם קבלות. סכנין, שדשדשה דרך קבע בתחתית הטבלה, סיימה השנה בצמרת הגבוהה של הליגה, במקום השני בצפון, וביום רביעי היא העפילה לחצי גמר הפלייאוף לאחר שניצחה 0:2 את נס ציונה.

גם לגמר גביע המדינה הוביל אותם סאמר, כאמור, אולם שם הם נעצרו. בניגוד לפתח תקווה עטורת הכוכבים המנוסים, שחקני סכנין התרגשו מהמעמד, מניב מודה, ופתח תקווה עלתה ליתרון מהיר. עופר פביאן הטיל את גופו בן ה-40 ומשהו על הכדור כדי לסכל התקפה מתפרצת מסוכנת של סכנין, ומהעבר השני מסירת עומק חכמה הובילה לשער הראשון של פתח תקווה. כעבור מספר דקות, שרון צופין כבש שוב, בבעיטת יעף אימתנית. צופה אחד התפעם שמחזה כזה נראה בליגת העל אחת ל-20 שנה. בהלול הסתפק בתיאור צנוע יותר – "פנומנלי".

בסוף המשחק, אחרי מחצית שנייה שבה לחצה ואיימה על פביאן וגם על השופט אבל לא יכלה לאף אחד מהם, בזמן שהשחקנים החזיקו ילד ביד אחת ומדליה ביד שנייה, בהלול הצהיר, "מברוכ לפתח תקווה!", אבל הוסיף, "אמנם פתח תקווה זכתה בגביע, אבל סכנין זכתה בסימפטיה". הוא ציין לטובה את צופין, אבל הטעים שהשחקן המצטיין בעיניו היה נאדר.

לפני שנים רבות, בעידן שבו איל ההון שהגיח מערבות אפריקה ושבר את הכלים והכללים היה רובי שפירא, נאדר היה מבוקש בהפועל חיפה. אבל מאזן גנאים סירב אז לשחררו, והצהיר עליו כעתיד המועדון. בגיל 20 עתיד המועדון שבר את הרגל. כשזו החלימה נשברה רוחו. הוא הבין אז שיכולתו כקשר על המגרש זניחה לעומת הקשרים שיש לו מחוצה לו. לו לא היו, וכשהוא מסתכל אחורה הוא אומר במרירות, "הכדורגל הרס אותי". בזמן שהוא חיכה להזדמנות שלא הגיעה ולא יכולה היתה להגיע, הלכו חבריו ללמוד. הוא החל ללמוד רק לאחרונה.

גם למניב נותר רק להצטער על כך שבימיו לא ניתן היה להתפרנס מכדורגל. ככל שגדלו סכומי הכסף המעורבים, כך פחתה השפעת ההנהלה על ההרכב. וכך, בזמן ששחקני פתח תקווה משתמשים בזיכרון העבר כמשענת להווה, עבור שחקני סכנין ההווה משמש כאמצעי לתיקון עגנוני של העבר. כל שער שהם כובשים מכפר על ההזדמנות הגדולה שהחמיצו, כל משחק לגימה שעוזרת להרוות את צימאון תשוקתם. העבר שלהם אפור ואנונימי כמו עברו של הכדורגל בסכנין, שבמאה ה-20 שוחק הרחק מאור הזרקורים. עבור הוותיקים שרצים בעליצות על הדשא, שמשחקים רק בשביל הכיף ומשלמים בעבורו מחיר לא פעוט, העבר הוא לא טוב יותר או תמים יותר, וגם לא פשוט יותר – פניו וגירסאותיו כמספר קבוצותיו.

קבוצות כדורגל בסכנין הן כמו בתי כנסת בקהילה יהודית – תמיד יש אחת יותר ממה שצריך. הראשונה היתה הפועל, שקמה ב-1960 בחסות ההסתדרות. אין בכך כדי להפתיע: את המשחק ייבאו לכפר המבודד נערים מקומיים שהיו חניכים ב"נוער ערבי חלוצי", תנועת הנוער של מפ"ם, ועוד קודם לכן על ידי תושבים ששירתו במשטרה הבריטית, מספר הסוציולוג תמיר שורק. ב-1964 החלה הפועל להתחרות באופן רשמי, אבל בחלוף שלוש שנים בלבד פרשה קבוצות חמולות מקופחות ופנתה למרכז מכבי כדי להקים קבוצה מתחרה. במהלך שנות השבעים קמו שמשון סכנין, בית"ר(!) סכנין, וגם קבוצה בשם "קלב אלאסד" (לב הארי), שספגה 16 שערים במשחקה הראשון והתפרקה מיד. אבל היריבות העיקרית היתה בין הפועל למכבי, והיא עימתה הרבה יותר מאשר 22 משוגעים שרודפים אחרי כדור.

הכביש החוצה את סכנין לאורכה לא רק שרטט את הגבולות הגיאוגרפיים של מחנות האוהדים, הוא היה לתהום המפרידה בין חברות בעלות תפיסת עולם שונה. אוהדי הפועל, מצפון, היו חילוניים יותר, פוליטיים יותר, ובאורח פרדוקסלי גם עשירים יותר; אוהדי מכבי, מדרום-מערב, היו מסורתיים יותר, הקבוצה של העם.

בכך, כמובן, לא היתה העיר יוצאת דופן, לא במגזר הערבי וגם לא בכדורגל העולמי. ייחודה של העיר בכך ששתי הקבוצות גישרו על אותה תהום והתאחדו ב-1992 באופן חסר תקדים. ביישובים ערביים לא היה כדבר הזה; ביישובים יהודיים לא היה כאיחוד הזה. מ.ס. עירוני אשדוד, שמגיעה בשבת למשחק הבית האחרון של סכנין העונה, היא דוגמה מוצלחת לאיחוד כושל – במקומן של שתי קבוצות קטנות עם קהל אוהדים גדול, באה קבוצה אחת גדולה עם קהל קטן.

מאזן גנאים, בן לחמולה שזוהתה באופן מובהק עם הפועל, מתגאה היום שחברי ההנהלה המקורבים ביותר אליו הם מאנשי מכבי. אבל מוחמד, מצידו, עדיין לא שכח איך הרגיש ביום שבו שב מחו"ל לאחר מספר שנות לימודים. "התעוררתי ולא היתה לי קבוצה", הוא נזכר. המתח מבעבע קרוב מאוד לפני השטח, וכעת, כשגנאיים מתכוון להגיש את מועמדותו לראשות העיריה, הוא מאיים להתפרץ. מי שאיחד את העיר מאיים לקרוע אותה לשניים. מאור בוזגלו מביע תמיהה לפשר הפרדוקס: כיצד ייתכן שדווקא בעונת השיא, כשהקבוצה על סף כניסה לארץ המובטחת של אירופה, הקהל אינו ממלא את המגרשים? אבל זר לא יבחין ברשת הפוליטיקה הפנימית הסבוכה שבה לכודה הקבוצה, או יראה שהקבוצה נמצאת כפסע מהפסגה בו בזמן שהיא ניצבת על שפת תהום.

מתוך תהום עמוקה שנפערת מאחורי השער הצפוני מתנשאים מנופים ששוקדים על בניית יציע חדש מפואר לדוחא שיכשיר אותה לארח יריבות אירופאיות. ביום של אימון, כשהיציעים ריקים, הם מסמלים את התנופה שבה מצויה סכנין, שמנסה לזנק בתוך שנה מהליגה הלאומית לגביע אופ"א, מעבר אפור לעתיד זוהר; ביום של משחק, כשהיציעים ריקים למחצה, הם לועגים לרש, לקהל המועט שמגיע, מאיימים להעלות ממעמקי האדמה את חולות העבר ולהעלים ביניהן את הקבוצה, לקבור אותה כקורח.