מי מפחד מכדורגל מושלם?

מוסקבה, שתיים בלילה, גשם זלעפות. אחרי 120 דקות מתישות, אחרי שהספורטאים המיומנים נתנו כל מה שהיה להם עד ששריריהם קרסו מהמאמץ, ג'ון טרי ניגש לפנדל המכריע. קפטן נבחרת אנגליה, סמל הגבריות, בלם אחראי ומנהיג מלא כריזמה, לא יכול היה להחמיץ את הבעיטה הזאת. אמנם הוא רק בן 28, אבל במונחי כדורגל הוא כבר כוכב ותיק, בלם חסון וקשוח, גבר שבגברים, אחד שכבר ראה הכל. רק חצי שעה לפני כן הוא סיפק הצלה וירטואוזית מהקו, אחת המדהימות שראיתי בחיי, כשמתח את צווארו בניגוד גמור לכיוון התנועה ובאינסטינקט מופלא הציל שער. ולא סתם שער, אלא בגמר ליגת האלופות. בהארכה. עם הראש.

הסצינה האחרונה, הבלתי נתפשת, נראתה כאילו לקוחה ממערבון. קלינט איסטווד, ג'ון טרי בשבילכם, גיבור סמפורד ברידג', מיתוס עוד בחייו, צעד בביטחון לעבר הכדור, לרגע החשוב בחייו. ידו הימנית סידרה את סרט הקפטן, כמו להזכיר לכולם במי מדובר. הוא משך באפו, לקח נשימה ארוכה והביט לואן דר סאר בעיניים. אבל אז, ברגע האמת, ברגע הכי גדול בחייו של הגיבור המופלא והספורטאי האדיר, הוא החליק על הדשא. אם הסצינה הזו הייתה נכתבת כתסריט טלוויזיוני, היא הייתה נפסלת מאובר דרמטיות. בגלל זה אנחנו חולי כדורגל.

זה היה משחק כדורגל מופלא, הילולה בלתי נשכחת, אירוע שסוף סוף הלם את הבילד-אפ האדיר שנעשה לקראתו. הלילה הזה סיפק את כל האלמנטים שהופכים את הספורט למרגש. אפילו הציפייה למשחק הגנתי וזהיר התבדתה, בזכות שתי קבוצות כישרוניות שנכנעו לאמוציות, התעלו בחלק ההתקפי והתנועעו באינטנסיביות מסחררת. אבל נדמה שדווקא גדולת האירוע הדגישה את הדברים הקטנים שעדיין מפריעים למשחק להתנהל בשלמות. עם כל האהבה למשחק, עדיין ישנן בעיות בכדורגל המודרני שצצות שוב ושוב, ועל אף שהן לא מונעות מהענף להיות הפופולרי בעולם, הן עדיין מציקות ודורשות פתרון מיידי.

הראשונה, כמובן, היא נושא השיפוט. אף אחד לא יכול לטעון שהשופט הכריע את המשחק, ועדיין, היו לו לא מעט טעויות שיכלו להשפיע על התוצאה. כולנו ראינו כמה פעמים הוא התקשה לזהות מי שלח אחרון את הרגל לכדור, וכמה פעמים הוא סימן על חוץ או קרן לכיוון הלא נכון; לפחות בשלושה מקרים הוא יכול היה לשרוק לפנדל, ומשום מה בחר להתעלם; על אופסיידים כבר אין טעם לדבר, כי לכולם ברורות המגבלות של הקוונים, שצריכים לראות במקביל את קו ההגנה וקו ההתקפה בדיוק בשנייה שהמסירה משתחררת. במילים אחרות, השלמנו עם העובדה ששופטי הכדורגל, גם הטובים שבהם, פשוט מוגבלים (מעבר כמובן למגבלותיהם האנושיות, שכוללות נקמנות, פחדנות, הססנות או פנקסנות).

מילא אם היה מישהו שיכול לעזור לשופט, אבל צמד המוקיונים עם הדגלים הם בטח לא האנשים למשימה. כמובן שיש בעיה עם ההילה של המקצוע (איזה ילד חולם להיות קוון? מי רוצה לעסוק במקצוע שהאידיאל שלו הוא שלא יזכרו אותך?), אבל יש גם בעיה עם הסמכות הלא ברורה שניתנה לקוונים, אלה שתקועים על הקו וחוששים מהרגע שהמצלמה תתמקד בפרצופם ושיואשמו בניסיון לגנוב את ההצגה.

כשמעלים את אופציית השימוש במצלמות הטלוויזיה מזכירים מיד את הפוטבול האמריקאי, אבל גם בפוטבול הגבילו את זכות הערעור מסיבה פשוטה – השופטים שם כמעט שאינם טועים. ה"זברות" פשוט מפוזרים בכל פינה במגרש, בכל מוקד חיכוך אפשרי, ומזהים כל עבירה. בכדורגל אי אפשר לעצור את המשחק מדי כמה דקות כדי לאפשר למזכירות לבדוק שנית את האירוע, אבל אפשר למצוא פתרון אחר – אולי לא צריך להסתפק בשופט אחד, אלא להציב שישה שופטים, שמונה, עשרה, כמה שצריך כדי שלא נסבול את השגיאות הבלתי נסבלות האלה. השחקנים מתרוצצים, המאמנים מתכננים, האוהדים מתעלפים, אבל השופט לא שורק לפנדל כי הוא היה רחוק מהכדור או שמישהו הסתיר לו. זה בלתי נסבל.

חישובי הזמן בכדורגל הם מעומעמים. אומנם ההכרזה על תוספת הזמן היא שיפור משמעותי ביחס לשנים עברו, אבל עדיין, אין ספק שההחלטה של השופט מושפעת מהאווירה שמסביבו, ואף אחד לא יודע למה הוא הוסיף שלוש דקות ולא חמש, מתי הוא עוצר את השעון ומתי לא, כמה זמן שווה חילוף, או כמה שניות שווה התפתלות על הדשא. בכלל, נראה מאוד מוזר ולא הגיוני ששחקן יכול לבזבז זמן. זכותו של הציבור לדעת במדויק את דרך קבלת ההחלטות בנושא, ונדרשות הבהרות חדשות בחוקה בכל הנוגע לחישובי הזמן. אי אפשר להשאיר אותנו באפילה.

אולי זה ייראה לכם קטנוני, אבל אותי מרתיח כשהחומה לא עומדת במרחק תשעה מטרים מהכדור. מה הבעיה למדוד תשעה מטרים? אם זיכרוני אינו מטעני, לפני כמה שנים בברזיל ציידו את השופטים בספריי לבן, שבעזרתו הם סימנו גם את המיקום המדויק של הכדור, וגם את הקו של החומה. מה היה רע בזה? עד מתי נצטרך לראות את שחקני החומה מתקדמים בצעדים קטנים לעבר הכדור בניסיון לגנוב עוד מטר? למה בשנת 2008 עדיין לא מצאו לזה פתרון?

יוסי אבוקסיס, סמל ומופת לספורטיביות, ענה לפני כמה שנים להאשמותיו של שי הולצמן, שהתלונן כי הקפטן האדום לא הוציא את הכדור לחוץ בזמן ששחקן אשדודי שכב על הדשא. "שלא יבלבל את המוח", אמר אז אבוקסיס, "אני המצאתי את הטריקים האלה". היום זה כבר ברור - מה שהייתה בעבר מחווה ג'נטלמנית הפכה עם השנים למעמסה על המשחק. התופעה הזו, שבה כל התקפה מתפרצת יכולה להיעצר על ידי חלוץ שנגמר לו האוויר ומתחיל להישכב על הדשא, חייבת להיפסק. הוא עושה פרצוף כואב, הוא אפילו נישא החוצה על אלונקה, אבל אף אחד לא יודע מהם מניעיו האמיתיים. וזה לא נגמר פה. גם האופן שבו הכדור מוחזר ליריבה מעורר מחלוקת. המהומה שבסופה הורחק דרוגבה ביום רביעי החלה כי טבז החזיר את הכדור לשטח של צ'לסי וקרא לחבריו לבוא קדימה וללחוץ. אולי במקום בו אין ג'נטלמנים, אין מקום למחוות ג'נטלמניות.

בסופו של דבר, גם התקלות הקטנות הללו לא הצליחו לגרוע מאיכות המשחק, כי מעבר לרמה הגבוהה, לא נשכח סצינות אנושיות מצמררות, כמו הבכי של טרי על כתפו של גרנט (שהפך סוף סוף את גרנט ממאמן מושמץ לאישיות מוערכת), את סקלוסי חוגג עם אף מדמם, את הפנדל ספק שחצני ספק פחדני של רונאלדו, ואת למפארד שולח נשיקות לאמו שבשמים. דרושים רק עוד כמה תיקונים, וזה באמת יהיה מושלם.