אשה יקרה

לורל אהובתי,

אני מקווה שמזג האוויר שם באריזונה, נעים. אני לא כועס שלא עברת לכאן, איתי. פה בניו יורק מאוד קר, וקור עושה לי געגועים הביתה. אני לא יכול להתמודד עם מזג האוויר הזה, פשוט לא יכול. אולי אני אבקש מהמלצרית של בית הקפה להנמיך קצת את הקירור, כי זה באמת מוגזם. אני יושב באיזה דיינר באמצע סוהו, כשלפני שעתיים שיחקנו את המשחק האחרון שלנו העונה, מול מיאמי, בו הפסדנו שוב ולא עלינו לפלייאוף.

אהובתי, אני רוצה שתדעי, שכמו שלא היתה תחרות בין האחים כשאני הייתי המאמן של אחת הקבוצות הכי טובות בליגה ודן היה העוזר שלי, כך זו גם לא צריכה להיות עכשיו, כשאני מאמן את הניקס ואנשים צוחקים עליי, ודן עוזר לדאג גוטליב להביא את פיניקס למקום השני בעונה הסדירה. זו לא תחרות בין האחים, ואני לא מקנא בו או משהו. באמת. אני יודע, אני יודע, את לא ממש מבינה בכדורסל, אפילו אחרי כל השנים האלה, ואני גם מודע לעובדה שלא כתבתי הרבה בזמן האחרון, אז ברשותך אחזור על העונה שהיתה באופן כרונולוגי ומקיף, כי אם כבר לכתוב מכתב אז עדיף אחד ארוך מאשר כמה קצרים. דוני וולש כל כך קמצן, שהוא לא מרשה לי לקנות עוד בולים.

אז הכל באמת התחיל עם דוני וולש. דקה וחצי אחרי שהפסדתי עם פיניקס לסן אנטוניו בפלייאוף שעבר (אני יודע שהזיכרון שלך לא משהו, דארלינג, זה היה ביום שזרקו לנו עגבניות על הבית, ובמקום לקרוא למשטרה הכנת פסטה), הוא הרים לי טלפון ושאל אם אני רוצה לבוא ולחתום בניו יורק. האמת, הייתי מופתע. עדיין ניסיתי להתאושש מהתבוסה שנחלנו לספרס ולהסיק מסקנות (יותר דקות לסטיב נאש, פחות אינטנסיביות בהגנה כדי לשמור יותר כוח להתקפה) ופתאום הוא בא ומפיל עליי מיליונים מהשמיים. טוב נו, זה לא בדיוק היה ככה.

מה שבאמת קרה זה שסטיב קר (הבחור הלבן הקטן שהיה מתקשר אלינו כל ערב כדי לשאול אותי אם אני רוצה רכז מחליף, והייתי מנתק והולך לישון עם חיוך?) די הבהיר לי שהם לא בונים עליי לעונה הבאה (אלא אם כן אני מתכוון להפוך למאמן אחר ולאיש אחר, מה ששקלתי לזמן קצר), ושאם יש לי הצעות בקבוצות אחרות כדאי שאקח אותן. כאב לי. ביליתי ארבע עונות גדולות בפיניקס ולא אכפת לי מה כולם יגידו - הכנסתי לליגה סגנון משחק חדש, גרמתי להמון אנשים לאהוב אותנו ולהתרגש מהמשחקים שלנו, שיחקנו את הכדורסל הכי יפה בליגה.

ואז, פתאום, אחרי הפסד אחד בפלייאוף ככה נמפטרים ממני? די מעליב, לא? ואני יודע מה את חושבת, מותק – "לדן זה בחיים לא היה קורה". ובכן, אולי את צודקת, אבל זה רק בגלל שדן הוא פאקינג עוזר מאמן, והדרך היחידה שבה מפטרים עוזרי מאמנים זה אם הם הכינו את הקפה חלש מדי (ואני לא רוצה לספר לך כמה פעמים זרקתי לו ישר לפנים את כוס הקפה כי הוא היה רותח מדי).

ואז דוני מתקשר. אומר, יאללה, בוא, יהיה מעניין, העפתי את אייזיה ואני מנסה לתקן את הקבוצה. אשקר אם אגיד שלא הסמקתי באותו רגע. התכוונתי ישר להסכים, אבל פתאום אני מקבל שיחה ממתינה. מסתבר שגם בשיקגו רוצים אותי. את קולטת? שתי קבוצות! החלטתי לנתק את הטלפון לשעתיים ולחשוב על זה. הניקס מציעים יותר כסף, ואפשרות לעבוד בעיר הכי מלהיבה בעולם, ואולי במועדון הכי מפורסם בארצות הברית. מצד שני, לשיקגו יש את ג'ורדן, ותמיד רציתי לאמן אותו. אחרי כמה דקות של מחשבה החלטתי שנכון שמייקל שחקן גדול, אבל אני לא רואה אותו מתאים לראן אנד גאן כמו אדי קרי. החזרתי צלצול לדוני וולש ואמרתי לו שאני בעניין.

יומיים אחר כך כבר הטיסו אותי (מחלקה ראשונה) לניו יורק, כדי להיפגש עם דוני. בחור נחמד, באמת. אמנם עבדתי שנתיים עם הג'נרל מנג'ר הכי טוב בליגה, בריאן קולאנג'לו, אבל נדמה לי שגם בוולש יש כמה תכונות טובות. לא, הוא לא ממש הביא את אינדיאנה לשום מקום בעשור האחרון, ועזב כשהמועדון בבור עמוק, אבל הוא יודע לעשות ג'אגלינג ממש טוב. ביד אחת אפילו. אל תדאגי, אשלח לך תמונות.

בפגישה הזו שאלתי את דוני אם הוא בטוח שאני המאמן המתאים לניקס. הייתי כן. הבוס החדש שלי הנהן, ואמר שאחרי אייזיה הקריטריונים שלו למאמן הבא היו מישהו עם משרוקית ופרצוף (מה שמזכיר לי, יש לך משרוקית ספייר במקרה?). כשסיפרתי לו על הסגנון שלי, של משחק מהיר ואטרקטיבי, ושאני לא לגמרי בטוח איך הוא יעבוד עם הסגל שיש כרגע בניו יורק, דוני אמר לא לדאוג. בינתיים, הוא שלח את תומאס למסע סקאוטינג באירופה, לקראת הדראפט הקרוב. אייזיה אמור היה ללכת ולהתרשם משני האירופאים הכי טובים שיש בדראפט, דאנילו גלינארי וניקולה באטום. כשהוא חזר הוא הסתגר ימים כלילות במשרד של וולש. כנראה שהשכנועים עבדו: בדראפט דוני בחר בחור בשם יוני ניר. מוסר עבודה גבוה, זה נכון, אבל... לא יודע, נדמה לי שהיינו יכולים להשיג יותר מהבחירה השישית בדראפט. OJ מאיו הזה שחקן לא רע, ואולי יכול היה להתאים לשיטה שלנו, בהתחשב בעובדה שהוא קלע 25 נקודות למשחק בקליפרס.

העונה התחילה, והסגל לא השתנה יותר מדי. וולש הצליח להביא את טי ג'יי פורד מטורונטו כדי שירכז לנו את המשחק תמורת ג'מאל קרופורד, החתמנו את קורי מגטי וקוואמי בראון, אבל האמת, קשה להנחיל שיטה כל כך ברורה לשחקנים כל כך לא מתאימים כמו שהיו לי בניקס. כשאמרתי לאדי קרי וזק רנדולף שהבסיס של השיטה הוא משחק מעבר, ואם הם לא יכולים לרוץ אז לפחות שיתחילו אותו בריבאונד הגנה, הם נקרעו מצחוק.

קרי אמר שהפעם האחרונה שהוא רץ היתה כשהאוטו גלידה ברחוב שלו ברח לפני שהוא הספיק לצאת מהבית. וחוץ מזה, יש לנו את סטפון מרבורי. סטף בחור טוב בסך הכל, באמת, אבל קצת קשה לרדת מסטיב נאש (אגב, אני צריך שתשלחי לי את הפוסטר החתום שלו, הוא ממסוגר מעל המיטה שלי), הרכז הכי מתאים לשיטת המשחק שלי בעולם, למרבורי, פורד ונייט רובינסון, כולם רכזים שקודם כל חושבים על זריקה, אחר כך על זריקה, ואז על זריקה לשלוש.

חוץ מזה, אייזיה כל הזמן בא לאימונים ומפריע עם העצות שלו. הוא אמר שלא חשוב כמה גרועים נעשים העניינים, סוד הקסם שלו היה פשוט לא לחשוב. אחר כך הוא נתקע בעמוד. זה מרגיע אותי, האמת. אם אייזיה החזיק פה שלוש שנים, נדמה לי ששווה לך לעבור לכאן, כי אני הולך לאמן פה עד גיל 117. אני צריך אותך פה, אהובה. אני רוצה הביתה. רוצה לשמש. למשפחה. לנאש. לברבוסה. לדיאו. אין לי מושג כמה זמן אחזיק פה ככה, ואם הדיו קצת מרוח זה כנראה בגלל הדמעות.

החוזה שלי כאן נמשך, אבל אני לא בטוח אם אני רוצה להישאר בכלל. מבלבל לי כאן, ואני מתגעגע הביתה. אפר איסט סייד, לוור ווסט סייד, ברוקלין, מנהטן. למה לסבך כל דבר? אתמול הגעתי בטעות להארלם, וכמעט דקרו אותי. זה לא היה כל כך נורא, אילולי היה זה קוונטין ריצ'ארדסון שהוציא את הסכין.

לאב יו, מייק