הכי גדול בצהוב כחול?

פז חסדאי

מאחר שהתואר "הכי גדול בכל הזמנים" הוא למעשה "הכי גדול שאני מכיר", אוהד בן זמננו לא יכול להתווכח עם הרזומה המרשים, רשימת התארים הארוכה, כמות השערים האדירה לשחקן קישור, אין-ספור שערי הניצחון וכל ההתעללויות ברגעי האמת. מצד שני, אי אפשר לשכוח שבשלוש האליפויות של שנות ה-90 הוא היה עוד חוליה מוצלחת בקבוצה מופלאה, שהריצה הגדולה באליפות האחרונה נעשתה בלעדיו, ושבשאר השנים שבהן היה הכוכב הבלתי מעורער הקבוצה התקשתה להגיע להישגים. אז הכי גדול בכל הזמנים? לשמחתו, את שפיגל וגלזר לא ראינו בפעולה.

דוד רוזנטל

זו שאלה שבלתי אפשרי לענות עליה מבחינה אובייקטיבית, כי רבים מאיתנו לא ראו את שייע גלזר, גיורא שפיגל ואפילו את אבי כהן בפעולה. כדי לנסות בכל זאת לקבוע, צריך להסתכל על הנתונים היבשים של נמני: ארבעה תארי אליפות, ארבעה גביעים ומקום שלישי בטבלת מלך השערים של כל הזמנים. מעל כל אלה, חשוב לזכור שמיסטיפיקציה והערצה כמו אלה שמלווים את נמני בחמש השנים האחרונות נראו בעבר אצל מתי מעט בכדורגל הישראלי בכלל ובמכבי תל אביב בפרט. כל הנתונים הללו בהחלט מכשירים אותו להיות הגדול ביותר, אבל בפרויקט "ה-11 שלי" שהרצנו כאן במשך ארבעה חודשים, אבי כהן היה הקונצנזוס של הבוחרים והמיתוס של גלזר כחלוץ הגדול ביותר בהיסטוריה של ישראל מתפרש על פני יובל שנים. בשורה התחתונה, נמני הוא כנראה לא הגדול ביותר שהיה למכבי ת"א, אבל לפחות נכנס לחמישייה הראשונה.

חמי אוזן

תמיד היתה לי הרגשה שלא, ובשנה האחרונה אני יכול לומר זאת בוודאות. הביסוס הראשוני הגיע מאבא שלי, המכביסט לצערי, אחרי ששאלתי אותו בפעם האלף מי היה יותר טוב, נמני או שפיגל, והוא כרגיל התחמק מתשובה מוחלטת, ושוב הפנה אותי לשייע גלזר. "שפיגל ונמני הם בערך באותה רמה, אבל גלזר היה יותר טוב משניהם". הוא לא שינה גם העונה את גירסתו. ואז שבתי והצצתי בבחירות של כדורגלני ה-60, שם נמני נשאר הרחק מאחורי גלזר ושפיגל. אותם אפילו לא ראו בטלוויזיה ואין עליהם שיר. לכן, נראה לי יותר הוגן לנסח זאת כך: נמני הוא גדול שחקני מכבי תל אביב מאז גלזר ושפיגל. גם מכובד, לא?

טל שוויגר

בדרך כלל יש לי בעיה עם שאלות כאלו. לא הרבה אנשים זכו לראות את מכבי תל-אביב לאורך 60 שנות קיום המדינה, ואני מניח שמי שכן זכה לכך הוא לא בדיוק הטיפוס שכותב כתבות בוואלה! ספורט. לכן אני יכול להתווכח בעיקר עם ההיסטוריה. אני טוען שאין ספק שמכבי תל-אביב ב-18 שנה האחרונות הן קודם כל אבי נמני ורק אחר כך גיא נחמן. ההיסטוריה, לעומת זאת, מציגה שמות כמו שייע גלזר וויקי פרץ, שהבקיעו בזמנם כמות שערים שזהה פחות או יותר לכמות השערים של כל הקבוצה בעונות האחרונות. מצד שני, ויקי פרץ הביא למכבי את עומר פרץ, אז אני בוחר בנמני.

פז חסדאי

היריבות של נמני עם איציק זוהר בשנותיו הראשונות במכבי הייתה במידה רבה זו שעיצבה את הקריירה שלו. בעוד זוהר היה הכוכב הנוצץ, יפה התואר, השחצן וכוכב מדורי הרכילות, נמני היה הילד המחוצ'קן מחולון, הביישן, הנחבא אל הכלים. לאוהדים קל היה להזדהות עם שחקן הבית האהוב והצנוע, ששמר על דימוי נקי ואותנטי של שחקן נאמן ומסור שמתעקש להתעסק רק בכדורגל. לכן מבחינת רבים נמני של עונת 1991/92, הרבה לפני שהפך לפוליטיקאי ומיתוס, היה נמני במיטבו – פשוט כדורגלן מצוין, סקורר בחסד, וירטואוז אמיתי, ווינר בנשמה. או במילים אחרות, מכביסט.

דוד רוזנטל

הפרדוקס הגדול עם נמני הוא שבאף אחת מעונות האליפות של מכבי תל אביב הוא לא היה השחקן המצטיין. ב-1991/92 זה היה אבי כהן, ב-1994/95 ניר קלינגר וגדי ברומר, ב-1995/96 שורה אובארוב וב-2002/03 ברוך דגו. אבל אם צריך לשים את האצבע על המקום שבו נולד למכבי תל אביב נמני המנהיג, זוהי עונת 1994/95. באחת האליפויות ההרואיות ביותר שנראו כאן, לקח סגל נחות בכישרון אליפות ממכבי חיפה הנוצצת. זה קרה לא מעט בזכות המלחמה של נמני, שעם כל הכישרון סירב להיות פרימדונה, מיצב את עצמו כלוחם בין לוחמים (באותה עונה ספג שלושה כרטיסים אדומים) והחליף באופן סופי את האינדיבידואליות והוירטואוזיות בהתגייסות למען המטרה. התואר הזה סייע לנמני לתת שנה לאחר מכן את העונה הגדולה ביותר שלו כשחקן, עונה שאליה לא היה מגיע בלי 1994/95.

חמי אוזן

נמני יכול להמשיך לטעון שאברהם גרנט היה המאמן הכי טוב שלו, אבל דרור קשטן בעונה הדאבל היה זה שהוציא ממנו הכי הרבה. נמני הגיע לשיא בשלותו באותה עונה. הוא היה כדורגלן כמעט מושלם, שחקן כמעט שלם, גם כישרון, גם אופי וגם ניסיון. זאת לא היתה אליפות יורי שוקנוב, אליפות עם כוכבית קטנה, אלא אליפות עם עליונות מוחלטת. גם של מכבי וגם של נמני. כמו בכל תהליך טבעי, הירידה ביכולת באה מיד אחרי השיא. לנמני לא היה יותר מה לתת אחרי אותה עונת דאבל, לא היה לו איפה להשתפר. דברים שאי אפשר להגיד על האליפויות שקדמו ל-95/6.

טל שוויגר

עזבו אתכם מעונה, בואו נדבר על רגע שהיה כל כך מדהים עד שהייתי חייב למצוא אותו ביו-טיוב כדי להאמין שזה באמת קרה. בעונת 1995/96 – כשלראות את מכבי עדיין לא נחשב לעונש – רגע אחד נחרט בזכרוני לעד. בית"ר ירושלים הייתה הקבוצה המושלמת לחגוג לה אליפות על הראש. מכבי לוחצים, לוחצים, קורנפיין לוקח לנמני פנדל בדקה הראשונה של המחצית השנייה, ו-8 דקות אחר כך הוא נענש. נמני מקבל מולו כדור, שולח אותו לקנות נקניקיה ב-15 שקל ביציע, ומול שער ריק שולח את הכדור אל החיבורים ואת איציק זוהר אל אולפן ההקלטות. צהוב עולה זה מכבי.

פז חסדאי

ללא ספק, נפנופי הידיים. אין אוהד מכבי שלא נע באי נוחות בכיסאו עקב תגובותיו העצבניות של הקפטן על כל איבוד כדור, מסירה תועה או שגיאה לא מחויבת. אולי היה זה האופי הווינרי שלא איפשר לו להשלים עם המחדלים, אולי היה זה האופי התחרותי שלו שגרם לו לכעוס על כל אובדן ניצחון, אך בסופו של דבר נמני דאג להביע את חוסר שביעות רצונו על כל מהלך על הדשא שלא הסתיים בגול, או אבוי, מסירה מדויקת היישר לרגליו. לאורך משחקים רבים שררה תחושה קשה בקרב האוהדים שראש הקבוצה הוא יותר נרגן וכעוס מאשר תומך ומלמד, דבר שהקשה עליו להפוך למנהיג אמיתי וחיזק את דמותו השנויה במחלוקת.

דוד רוזנטל

בניגוד לשאלות הקודמות שבהן התלבטתי קשות, אני חייב להודות שכאן אין לי שום קושי. נמני, בניגוד למה שרבים חושבים, הוא לא פוליטיקאי בנשמתו. האיש הולך למאות אירועים בשנה מאהבה ומרצון, לא מדחפים בלתי נשלטים. אלא שההתחככות הזו בכל שכבות האוכלוסייה גבתה לאורך השנים מחיר תדמיתי כבד. אני לא רואה שום תוספת כבוד לנמני בהתרועעות שלו עם העולם התחתון, כשדי ברור שהקשר בינו לבין האנשים הללו לא הסתכם רק בפלאש משותף למצלמה.

חמי אוזן

נמני השאיר אחריו מורשת מדהימה, ובראשה: נאמנות מוחלטת לקבוצה אחת יכולה לזכות בתהילת עולם שלא תסולא באף חוזה ארוך טווח אצל גאידמק. אבל יש בכך גם קצת טעם לפגם. נמני שידר הסתפקות במה שיש. בלהיות מלך הביצה ולא ללכת לראות עולם וללמוד דברים חדשים. הוא יכול היה להצליח באירופה בלא מעט הזדמנויות, להגשים את עצמו לשנה שנתיים בליגה האנגלית או הספרדית, למצות את הכישרון הנדיר שלו עד תום, ואז לחזור למכבי ולהישאר סמל. אוחנה עשה את זה ואף אחד לא תפס לו את המקום, גם נמני, בעיקר כספורטאי, היה חייב לבדוק את אופציית חו"ל עד הסוף.

טל שוויגר

בדומה לצביקה פיק, נמני לא הזדקן יפה. היכולת נשארה. גם הטכניקה, ההטעיות שאין להן תחרות ויכולת סיום באחוזי שדה של ארז מרקוביץ' (תבדקו, זה 71%!). מה שנעלם זה הצנעה, המנהיגות (עוד לא לכתוב טוקבק, אני מיד מפרט) ובעיקר האמונה. ככל שעברו השנים נמני הלך והבין שהוא יחיד סגולה במכבי. במקום לקחת אחריות, לאגד את כולם סביבו ולהאמין בהם - הוא יצר מחנאות, חתר תחת ההנהלה, הפסיק למסור והחליט שמותר לבעוט רק אחרי 57 הטעיות. אז אמנם הוא היה עדיין היחיד שהציל את מכבי וכבש בצרורות גם אחרי שהוא איבד את האמונה – אבל בשבילי זאת לא הנהגה.

פז חסדאי

זה תלוי בנמני. אם הוא יחזור להיות נמני של תחילת הקריירה – כוכב צנוע שיודע את מקומו, עוד חוליה כישרונית בחלק מקבוצה מצליחה – מכבי תצליח לצעוד לעידן חדש ומבטיח. מנגד, אם נמני יתעקש לשחזר ימים אפלים יותר – של רדיפת כבוד, מאבקי כוחות ויצירת תככים – מכבי תשקע יחד איתו. מופע הפרידה שלו בשבת הוכיח לבושינסקי ושעיה שהמלך לא מתכוון לוותר על כתרו בקלות. עכשיו השאלה היא כיצד תתנהל הכהונה הבאה שלו.

דוד רוזנטל

מכבי של אחרי נמני נמצאת איתנו כבר מספר שנים. קבוצה במשבר, נטולת מנהיג וחסרת זהות שלא מוצאת את הדרך. אבל לפני שמכבים את האור וסוגרים את הדלת, נזכיר שגם נמני בתחילת דרכו היה חלק ממכבי תל אביב כזו, ולא הוא היה האיש שהוציא את העגלה מהבוץ, אלא קוסם צעיר בשם אברהם גרנט, שידע ליצור, סופסוף, שלם שגדול מסכום חלקיו. אם רן בן שמעון יצליח להביא את יכולות האימון שלו למיצוי גם במערכת חונקת ומלחיצה כמו מכבי תל אביב, יכול להיות שהתשובה לשאלה הזו תיראה אחרת לגמרי בתוך שנתיים.

חמי אוזן

עד שלא יקום מישהו ויקרא תיגר על המנהיגות של נמני, מכבי תל אביב תמשיך להיראות כמו קבוצה שנסמכת על נסים. זה לא אומר ששניידר צריך לוותר על האישיות והידע של נמני, אלא שאחד מאנשיו יוכיח למספר 8 הפורש שיש מי שראוי לקחת ממנו את המפתחות. כרגע, לאף אחד אין אומץ לעשות זאת. לא בדרך יפה ולא בדרך אלימה, רק עם רמזים מכוערים בתקשורת. ככה לא מחליפות מנהיגות בקבוצה, ככה נשארים עם אותן שאלות מטרידות.

טל שוויגר

מכבי של אחרי נמני כבר קיימת 3 שנים, ככה שלא קשה לנבא רטרואקטיבית איך היא תיראה. מפוזרת, לא מאוחדת, נטולת סמל, נטולת מנהיג (לרגע חשבתי שאני מדבר על מדינת ישראל). למכבי יש המון צעירים, חלקם מהנוער וחלקם מקבוצות אחרות, אבל אף אחד מהם לא נראה כמו מישהו שהולך להפוך למנהיג או לסמל. אולי אני רומנטי מדי, אבל אני חושב שבכל הארץ כבר אין שחקנים כמו נמני, וכשלשחקן היחיד שנחשב לנשמה צהובה קוראים מושיקו – זה אומר משהו על הקבוצה שלך. נותר רק לתלות את התקוות לעתיד בדור מלול הצעיר ובמאמן שמאמין במשחק בקישור עם פחות מ-5 קשרים הגנתיים.