כל הדרך אל הדאבל

העונה הזו הוכרעה כבר בעונת המלפפונים, כשראשי בית"ר הבינו שחייבים להשקיע לא רק במשכורות מנופחות של כדורגלנים, אלא גם בצוות המקצועי. אומנם במהלך העונה גם שומי וגם שפיגל ספגו ביקורות על תפקודם, אבל הבחירה בשני אנשי מקצוע כמוהם הייתה הצהרת כוונות של בית"ר, חלק מחזון, צעד ראשון בעידן החדש. מצד שני, כשנזכרים ששפיגל הצהיר אז ש"פנינו למרטין פאלרמו ולסאבו מילוסביץ'", הכל נראה אחרת

הטראומה של העונה התרחשה עוד לפני שהיא התחילה. בנינו על החמסין, אבל דווקא הקרחונים הסקנדינבים חגגו. מהמשחק הראשון זכורה בעיקר היציאה ההזויה של קאלה (שסוחב את המטענים על אותה טעות עד היום), מהמשחק השני זכורה ההחמצה של זנדברג (שלא יזכור את העונה הזו כאחת הגדולות שלו), ושוב התברר שמה שמספיק באורווה לא מספיק מול כדורגלנים אמיתיים. באותו רגע היה ברור – אם בית"ר מרוכזת רק במאבקי הליגה, היא זוכה באליפות בהליכה

בית"ר, עדיין בטראומת קופנהגן, הגיעה שבירה למשחק מול הפועל ת"א בבלומפילד. הרגע המכריע היה בדקה ה-79. התוצאה 1:1. אסולין ניצב בודד מול קאלה, אבל בעט לו לרגליים. בית"ר יצאה למתפרצת, ויצחקי הקפיץ באלגנטיות מול אניימה וקבע 1:2 דרמטי. באותו רגע החבורה של שומי התאוששה רשמית מהטראומה, הפועל התפרקה והידרדרה לתחתית. מה היה קורה אם אסולין היה כובש? מי יודע, אולי הוא וגיא לוזון היו עדיין בבלומפילד, ושומי על המזוודות לבולגריה

מועד ההעברות בינואר בישר על שינוי. העזיבה של מירוסביץ' לארגנטינה התקבלה בהשלמה, אבל הנטישה של יצחקי לבלגיה קרעה לאוהדים את הלב. מצד אחד, תמיד מסב גאווה לראות את הילד מתבגר, נוטש את הקן ומגשים את חלומו האירופאי; מצד שני, עצוב להיפרד מהשחקן הכי אטרקטיבי שהתפתח במועדון מאז אלי אוחנה. אבל מעז יצא מתוק. עזיבתם של מילו ויצחקי פינתה מקום לבן שושן וברוכיאן, ושני הילדים המוכשרים לקחו את הצ'אנס בשתי רגליים

השריקות בדקת הדומיה לזכר יצחק רבין הציגה פרצוף אחר של בית"ר, יש שיאמרו את פרצופה האמיתי: גזענית, ברברית, חסרת תרבות. התגובות היו נזעמות, התקשורת השתוללה, לוזון לא ידע את נפשו, ובירושלים שוב גילו כמה טינה קיימת נגדם ברחבי המדינה. אבל דווקא האמוציות שגרר האירוע הצליחו לעורר את האוהדים, שבאותם ימים נראו כאילו משייטים בניוטרל לעבר עוד אליפות משעממת. פתאום יש מה להוכיח, פתאום יש על מה להילחם. בית"ר חזרה לחיים

אבל במקום להתעורר, בית"ר נרדמה. נפילת המתח הגיעה לשיאה בהפסד הביתי לבני סכנין מול טדי הריק. היה זה יום עצוב לא רק לכדורגל הישראלי (זה לא כל כך נעים לראות טדי סגור), אלא בעיקר לאוהדי בית"ר, שראו איך הקבוצה שלהם מנוצחת על ידי יריבתם הגדולה, כשהשקט המצמרר רק מגביר את התסכול. היה זה משחק שסימל עוד אליפות עצובה וחסרת ייחוד, אבל לפחות מישהו ידע להוציא את המיטב מהאירוע

שפיגל יכול לדבר על אירופה, גאידמק יכול לחלום על ליגת האלופות, אבל ההצתה במשרדי ההתאחדות (לפרוטוקול, עדיין לא הוכח שאוהדי בית"ר קשורים למעשה) היתה שפל חדש, שיאו של המאבק בין האוהדים (לפחות על פי הטענה בכתובות הנאצה שרוססו על הקירות) ליו"ר ההתאחדות, שנדמה כאילו הפך את המלחמה שלו מול בית"ר לאישית. פרשת המשחק מול הרצליה, שתגיע בהמשך, תוכיח שהסיפור רחוק מלהיגמר

שום, מצדו, הקפיד לשאוף שהקבוצה תתעסק רק בכדורגל, ובאיזשהו שלב זה השתלם. כל החתיכות התחברו, השחקנים הפכו לקבוצה, הקהל החל לחייך. המסע נפתח ב-0:3 בקרית שמונה, נמשך בניצחונות קלילים על מכבי חיפה ומכבי נתניה, וכלל בדרך הדחה מתוקה של סכנין מהגביע. הקבוצה של שומי החלה ברצף מרשים של משחקים שבהם טאטאה את יריבותיה אחת אחרי השנייה, הפגינה דומיננטיות ולא השאירה להן סיכוי. הנה היא, סוף סוף, הקבוצה הכי טובה בארץ

ה-0:4 בכפר סבא, שהגיע שבוע אחרי הרביעייה מול מכבי פ"ת, כבר נתן את האות לחגיגה הגדולה. הדברים השתחררו, השחקנים התחילו ליהנות, המכונה נראתה משומנת, וזה היה רק סמלי שהפיצוץ הגדול היה על חשבון אוחנה. סוף סוף אפשר גם היה לרוות נחת מהיכולת של בית"ר, מהשילוב בין המערכים, מניצול הפוטנציאל של הסגל הכישרוני. לא במקרה מי שכבשו את השערים במשחק היו ארבעת הכוכבים הגדולים של העונה הזאת – בואטנג, זיו, אלברמן וטל

האוהדים יודעים למה חשוב להם שיהיו שחקני בית בקבוצה – הם לא רק היחידים שמבינים ללבם, הם מחויבים אליהם. עידן טל אמר אחרי ההפסד להפועל ת"א בליגה משפט בלתי נסלח ("לא תיארתי לעצמי עד כמה המשחק הזה קריטי לאוהדים") ואלפי הירושלמים שהגיעו לבלומפילד לא רק נאלצו לבטל את חגיגות האליפות, הם גם שמעו עד כמה שחקניהם לא מחוברים למהות הבית"רית. מאוחר יותר, בחגיגות הגביע שלא היו, האכזבה והנתק רק גברו

מה שהיה אמור להיות יום חגיגי ומשמח, נגמר עם קריאות של ארקדי "רדו כבר מהדשא יא ממזרים". הפריצה לדשא מול הרצליה לא רק גררה עונשי רדיוס והפחתת נקודות, אלא גם הרתיחה את הבעלים, הוציאה את הרוח מהמפרשים של השחקנים וגררה את ההפסדים המביכים לאשדוד ובני יהודה. בתוך כמה ימים הכל קרס. האוהדים של הקבוצה הכי עשירה בליגה שוב הרגישו מקופחים ומסכנים. בית"ר הגיעה לגמר הגביע כמעט כאנדרדוג

מתברר שכדי שמשחק יהפוך לקלאסיקה, הוא לאו דווקא צריך להיות מעניין. בסיטואציות מסוימות גם 0:0 יכול להיזכר כבלתי נשכח, כל עוד הוא נגמר בניצחון בפנדלים על האדומים, הנפת גביע אחרי 19 שנה והשלמת דאבל היסטורי. אז העיתונאים יכולים לבקר, מג'אדלה ימשיך לקטר, וגם המשטרה לא תעזור - הגביע הוא צהוב שחור

ואיך חוגגים אליפות כמו שצריך? עם ניצחון ביתי משכנע על השניה בטבלה. למכבי נתניה היו בחדרי חדרים אשליות שהיא תצליח לחזור למאבק, ואז היא ספגה שלושה שערים ופינתה סופית את הבמה לאלופה האמיתית. ככה שמים חותמת על עונה גדולה