הכדור הוא עגול

למה אפרו אמריקנים מכורים לטראש טוק? למה הסקוטים רק רוצים להילחם? ולמה לשימי ריגר אסור לדבר עברית? פז חסדאי לא גזען, אבל מודע להבדלי התרבויות

אומרים שהעולם נהיה קטן יותר. אומרים שיש גלובליזציה, שההבדלים מיטשטשים, שבני האדם נהיים דומים יותר ויותר. אז אומרים. אין כמו הספורט כדי להמחיש עד כמה שונים האנשים בקצות תבל, אין כמו הטלוויזיה כדי לספוג את העושר התרבותי שמשתולל שם בחוץ, אין ראוי מאוהד הכורסה המצוי לשמש כסוציולוג מיומן. לא צריך להיות גזען כדי להיות מודע להבדלים בין אנשים שונים ממקומות שונים, ואין מומחים מכם, רבותיי, כדי ללמד את העולם על הבדלי המנטליות בין בריאנט האמריקאי לקירילנקו הרוסי, בין כריס פול מניו אורלינס לברוך דגו מוולפסון, בין האוהדים מגלאזגו לאלה שמסנט פטרסבורג. כל שנדרש זה לראות משחק או שניים בטלוויזיה, להרהר דקה קצרה ולהתרשם מהמתחולל לנגד עיניכם.

טיפול ללא כאב

הטכנלוגיה בנעליים שתציל אתכם מכאבי הגב והברכיים

לכתבה המלאה

אמריקה

צפייה במשחק NBA היא שיעור אנתרופולוגי מאלף על התרבות האמריקאית. די פשוט להבחין עד כמה המציאות האמריקאית מבוססת על דימויים, על הצגה או "שואו", כשפתם, ורק מהטקסים הראוותניים של הצגת השחקנים – אלה שהקומישינר יצא נגדם השבוע, אלה שגרמו לבן וואלאס להישאר בחדר ההלבשה דקות ארוכות בגלל עשן הזיקוקים המחניק באולמו הביתי – ניתן לחוש איך הכל שם כל כך גדול מהחיים, נוצץ ומלהיב, גם אם זה על חשבון בריאות השחקנים. ויווה לאס וגאס.

מספיק להסתכל על לברון כדי לקבל שיעור על בניית מותג. המצלמה לא מורידה ממנו את העיניים, וכל מבט, כל עווית, כל חדירה לסל, הכל מתועד בשיא המיומנות. אי אפשר שלא להידהם מעד כמה קל להשפיע על התודעה, או עד כמה פשוט לשטוף לאוהד ספורט את המוח. רק תשימו מולנו תמונות סטילס של כמה כוכבי כדורסל, נגנו ברקע צלילי פסנתר נוגים, צרפו את השקופית "where amazing happens", ואנחנו על סף דמעות. לא פעם אני משווה את עצמי להארי ולויד מ"טיפשים בלי הפסקה", שמיררו בבכי מול פרסומת לחברת טלפונים. אני מעבר לסתם פתי של פרומואים, אני מכור לדימויים.

אפריקאים אמריקאים

מבלי להיגרר להכללות גזעניות, רק אומר שאני מעריץ גדול של האפרו אמריקאים. אין ספק שמדובר בסוג שונה מעט של אנשים, עם אופי ייחודי ונבדל מארצות הברית הלבנה והשמרנית. איזה טעם מתוק יש לסגנון משחקם ספוג הקרבות האישיים (בפוטבול זה אפילו בולט יותר), כמה ריגוש מוסיפות המלחמות על הכבוד, ואין ספק שמבחינתי השיא טמון בטראש טוק, אותן עקיצות שנזרקות לאוויר במהלך משחק ומלהיטות את האווירה (שבעברית, "דיבור מלוכלך", זה נשמע כל כך פחות רומנטי).

דניס רודמן סיפר בביוגרפיה שלו שאחד הטראש-טוקרים הגדולים שהוא נתקל בהם בקריירה היה דווקא לארי בירד. רודמן מספר כי אחרי כל סל שבירד קלע, הוא היה חוזר להגנה בריצה קלה ושואל באופן מופגן את חבריו: "תגידו, מי שומר עליי?". בימינו, כמובן, התחום נשלט בעיקר על ידי האפריקאים האמריקאים, ואומנם פרחחים מסוגם של גארי פייטון או דשון סטיבנסון פשוט מנבלים את פיהם בלי הפסקה, אבל בדרך כלל, בייחוד אחרי הטבעה מהדהדת, נחוץ רק מבט חודר בעיניים כדי להעביר את המסר. את תחושת ההשפלה ניתן לחוש לא פעם גם בתל אביב הרחוקה, והיא מצמררת.

ברגעים כאלה, כשאני ספוג הערצה לתרבותם האקסטרווגנדית, רגשות הקנאה מציפים אותי. או אז אני נתקף בצורך עז לקנות דיסק של דוקטור דרה, לקעקע את כל הגוף וללבוש בגדים רחבים; כמו כן אני עדיין מפנטז על להעביר ערב אחד בווילה המפוארת של סנופ באל-איי, לראות עם ההומי'ז משחק של הלייקרס, אולי אחר כך לצאת לבלות עם אוטו עם קפיצים וגג נפתח ולתפוס מלא בחורות משוחררות מינית. כבר ציינתי שאני מכור לדימויים?

ישראלים אמריקאים

אם יש איזשהו חוט שמקשר בין אמריקה, ישראל ו-NBA, זהו ללא ספק שימי ריגר, הפרשן המיתולוגי, שברבות השנים קשה להגדיר אם דמותו היא סתם שנויה במחלוקת או שמא כבר מדובר בקאלט חסר תקנה. מבחינתי, בכל אופן, אין בכלל ספק, שימי הוא אליל וחלק בלתי נפרד מהשידור. אומנם קשה להאמין שבאיזשהו מקום בעולם קיימים שדרנים או פרשנים שלא מכירים את הניב המקומי, אך נדמה שזהו חלק מסוד קסמו. אין חולק על האהבה של האיש למשחק (או מיי גוד ירון!) או על הניסיון שלו בתחום (עם רוב עוזרי המאמנים בליגה הוא שיתף פעולה בעבר ביוניברסיטי אוף שיקגו), אבל נדמה שעם השנים הוא קצת איבד מהרלוונטיות שלו. ובכל זאת, שימי הוא כבר מותג, ומכיוון שגם ככה השידור כולו מלווה בהערצה לסמלים אמריקאיים, מן הראוי שבשלב הזה של הקריירה שלו אנשי ערוץ הספורט יאפשרו לו לדבר באנגלית בלבד. אולי נצליח להבין מה הוא אומר.

סקוטים

ואם באנשים שקשה להבין מה הם אומרים עסקינן, הרי שאי אפשר להתעלם מכוכבים אחרים שהאירו את השבוע והוסיפו טעם לחיינו. על אף שהעונג הספורטיבי האמיתי טמון בימים אלה בלילות, מתברר שרבים עדיין סבורים שדווקא הימים הם מוקד העניין, ואלו שלא התייאשו לחלוטין מכדורגל אחרי גמר הגביע הישראלי, בוודאי צפו גם בגמר גביע אופ"א, שם ערכנו היכרות מחודשת עם אחד העמים המרתקים באירופה. גם במקרה הזה מדובר באנשים עם אופי ייחודי, שונים מכל דבר אחר שאנחנו מכירים, אהובי נפשם של כל חובב כדורגל, הסקוטים!

נדמה שהדבר הראשון שניתן לומר עליהם זה שמדובר בעם השש אלי קרב. תשכחו מכל מה שהכרתם. מהכדורגלנים שלהם, החבר'ה שלא היו קשוחים מספיק כדי לשחק רוגבי, לא תשמעו טראש טוק שחצני, אלא ישר תקבלו את הסטופקס לירך. הסגנון של גלאזגו ריינג'רס ביום רביעי תאם לחלוטין את מסורת הרוגבי, כשהמוטו הוא פשוט לבעוט את הכדור למעלה, להסתער קדימה עם הרבה כוח ואפס תחכום, רק להשתמש בנחישות, תשוקה וחיבה מסורתית לקרבות גופניים. כמובן שהם לא היו ראויים לניצחון מול זניט, אך על אף שמאבקם הבלתי מתפשר היה הוכחה לכך שמשחק הגנה הוא לעולם לא אסתטי, הוא בהחלט ריגש ואף עורר השראה. גם ההתפרעות האלימה של אוהדיהם בסים המשחק הוכיחה שקשה להשתחרר ממטענים תרבותיים שהולכים איתך מאות שנים.

רוסים

אבל אז הגיעו הרוסים, וניפצו את כל התיאוריות. חשבתם שפיצחתם את הקוד הגנטי של העמים? שניתן להכליל ולהגדיר אנשים רק על פי מוצאם? שאתם "מודעים להבדלים בין תרבויות"? גזענים שכמותכם. מזל שיש את זניט סנט פטרסבורג – קבוצה רוסית שעל פי כל הכללים הייתה אמורה לשחק כדורגל ממושמע, טקטי וחסר מעוף – ששברה את כל המוסכמות וסיפקה את אחד הסגנונות הכי מלהיבים שנראו השנה ביבשת. אחרי שחלפה על פני ויאריאל, מארסיי, לברקוזן ובאיירן מינכן, זכתה הקבוצה בגביע אופ"א כשבהרכבה לא פחות משבעה שחקנים רוסים.

כי זוהי, רבותיי, הגלובליזציה. אם לא ידעתם, בימינו ההבדלים בין המדינות מיטשטשים, בני האדם נהיים דומים יותר ויותר, והעולם נהיה קטן יותר. את זה כבר יודע כל אוהד כורסה ממוצע, ואין כמו הספורט כדי להמחיש עד כמה דומים האנשים בכל קצוות תבל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully