רחובות העיר סכנין רדומים ביום שישי בבוקר, בוקר שמתחיל עם הבטחת העתיד עשרות ילדים קטנים, בשמלות ירוקות-לבנות שבמקורן נועדו לשמש כגופיות, מתרוצצים על כר הדשא הסינתטי הצמוד לאצטדיון דוחא או לפחות הבטחת הבשר. הרוח נושאת ניחוח עז של מנגל אל תוך המגרש, אבל מי שנצלים הם ילדי סכנין שמגיעים מדי שישי וראשון, כשהם לא הולכים לבית הספר הרגיל, ללמוד בבית הספר לכדורגל שמפעילה עיריית סכנין.
הם לומדים בו לא רק כדורגל, כמובן. הם לומדים קצת עברית "יש!", הם שואגים בעת כיבוש שער את אחת המלים הבודדות שהם יודעים בעברית וכן מיומנויות נוספות שחשובות לחיים. המאמן סעיד רוכן לרגלי ילד קטן, קושר את שרוכיו באופן שהיה מסב נחת לג'ון וודן, מאמן הכדורסל האגדי שבאימון הראשון מדי שנה היה מורה את הדרך הנכונה לשרוך נעליים לשחקניו בני ה-18. תוך כדי שהם לומדים לחלום, הילדים לומדים גם להתחלק. לפני תחילת המשחק מכריז כל אחד איזו דמות הוא רוצה לגלם. "ח'אלד ח'לאילה", צועקים רובם.
"כולאים אותנו"
לפני עשר שנים שיחק בבית הספר ילד שבאמת קראו לו ח'אלד ח'לאילה, והיום הוא מככב בשורות בני סכנין על כר הדשא הטבעי שצומח בסמוך. כפי שהבוהן העקומה שלו יכולה להעיד, בזמנו, אימוני בית הספר נערכו על אספלט. שאר הקבוצות הצעירות נדדו בין מגרשים באזור. שחקן הבייסבול ריצ'י אלן פעם אמר שהוא אינו מוכן לשחק על דשא שאותו סוס לא יהיה מוכן לאכול, ואף שאיש המשק ג'מאל גנאים טוען שהוא לא מתאים לאקלים הזה וגורם לבעיות בריאותיות, הדשא הסינתטי הוא עבורם בית אותנטי.
האם בעוד עשר שנים ישחקו הילדים על הדשא של דוחא ויזכו להגשמת ההבטחה לבשר, כמו שחקני סכנין שמקבלים מפעם לפעם כבשים לשחיטה בהוקרה מבדואים שמצפינים מהנגב מדי שבת? לפני עשר שנים התגורר בסכנין למשך תקופה קצרה חבר פרלמנט בריטי יהודי, גרוויל ג'אנר, שכתב ערב יום העצמאות ה-50 של מדינת ישראל: "אולי בעוד עשר שנים נוכל לחגוג ישראלים, ערבים ויהודים, שחיים יחדיו בשלום ובביטחון... אינשאללה."
סאמר מגיע למגרש עם ספר תחת ידו, צופה באחיינו ופוצח בשיחה באנגלית. הוא מביט במשחק וחוזר אל העבר. "הכדורגל היה אהבתי הראשונה. הייתי שחקן, אבל לא השקיעו בזה אז כמו היום. היום זה התחום מספר 1 בסכנין", ומיד שב אל ההווה. היום, אחרי שנות לימודים ארוכות בחו"ל, הוא אקדמאי מתוסכל במכללה בחיפה: "אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה ב-10:00 בבוקר, אבל...". הוא מספר על האדמות שנגזלו ממנו ועל כך שנמנע ממנו לבנות עליהן, ומסכם: "אלה לא תנאים שאדם הגון יכול לחיות בהם. אני לא רוצה להיות מלודרמטי, אבל אני מרגיש רע. מבחינה מטפורית, כולאים אותנו. בסופו של דבר, יהיה כאן... לא רוצה להגיד פיצוץ, אבל בעיה". ואז הוא מתעשת, "מצטער, לא התכוונתי להיכנס לזה", ושב למגרש.
סעיד מתכופף שוב אל הדשא, הפעם כדי לתקן ממטרה מרדנית. מדי כמה דקות צצות ממטרות כמו חפרפרת מעומק האדמה, משקות את הדשא הסינתטי, ונעלמות כלעומת שבאו. הילדים מתחילים להשתעמם מהכדור, הממטרות מרתקות הרבה יותר. אחת מהן מפתיעה ילד מלמטה. לאחת אחרת נטפלת קבוצת ילדים, שעורכים ניסויים שבודקים את מידת ההשפעה של עלים וענפים על זרם המים. מגרש האימונים הוא מראה של הסכסוך: מאבק על הבית, על אדמה, על דשא סינתטי, על מים. רק יום קודם דיבר עלי, מלא תקווה כנה, על הסיכויים לשלום עם סוריה. חלומו לעבוד בשגרירות ישראלית במדינה ערבית. זו התמורה שביקש לכך שיסדר לי מקום לגור בו בסכנין, שאני אקח אותו איתי אם אעבוד במשרד החוץ. הזהרתי אותו שלא נראה לי שזה יקרה, אבל הוא עזר לי בכל זאת.
הילדים נפרדים מהממטרות ומהכדורים, ומתפזרים בריצה לעבר החנייה. הם לא הספיקו להוציא את כל האנרגיה שלהם. מאחור נותרים מספר ילדים שממשיכים להשתעשע בכדור. מספר ילדים וסאמר.
האח של בוזגלו
בצדו השני של המגרש מתחיל אימון של קבוצת הנערים של בני סכנין. ילד שמנמן ונמוך עומד בשער, המקום שאליו מגיעים בסופו של דבר כל הילדים השמנמנים והנמוכים. כדור שנבעט לעבר שערו חולף על פני ידיו המורמות, פוגע במשקוף, ניתז חזרה לגופו ומתגלגל לרשת. הילד תופס את ראשו בייאוש. אבל אל תרחמו על קבוצות הנערים, או לפחות לא על נערים ב' הם לא ריחמו על יריבותיהן בדרך לתואר האליפות, שאותו השיגו בלא הפסד תוך שכבשו 108 שערים יותר משספגו, פי שניים כמעט מהדולקת בעקבותיה (אם כבר, תרחמו על עראבה השכנה, שלא השיגה העונה ניצחון). 11 שערים תרם למאזן הזה אלמוג בוזגלו, אחיו הצעיר של מאור, ובשאר קבוצות הנערים משחקים שלושה יהודים נוספים. עבורם, סכנין אינה קבוצה ערבית; היא המקום הטוב ביותר לטפח את כישוריהם ככדורגלנים. בניגוד לקבוצת הבוגרים שנאלצת לרדוף אחרי שחקנים יהודים, בגילאי הנוער היהודים מהרי הסביבה באים אל מוחמד.
או אל ג'מאל. ג'מאל גנאים הוא הגבר הנמוך והקירח בגיל העמידה שמתרוצץ בין הנערים, מכדרר סביבם ומחלק להם מסירות. ג'מאל גנאים נהנה לשחק איתם כמו היה ילד קטן או מבוגר ששוחרר לחופשי. הוא משמש כמזכיר המועדון, כמנהל מחלקת הנוער וגם כמאמן של אחת מקבוצות הנערים אבל לא כאיש המשק שהוזכר לעיל. ג'מאל המאמן-מנהל-מזכיר הוא ג'מאל הקטן, שמחלק לשחקנים משכורות; ג'מאל איש המשק הוא ג'מאל הגדול, שמחלק לשחקנים סטירות ביד פתוחה וישרה, שבהתגוששויות עם השחקנים יוצאת תמיד על העליונה. הם אמנם חולקים את אותו השם, אבל בין ג'מאל הקטן לג'מאל הגדול מפרידים עשרות סנטימטרים, לא מעט קילוגרמים ורק ספרה אחת במספר הסלולרי. ג'מאל הגדול מסביר בצחוק שכדי להשתלב בקבוצה "צריך להיות או ג'מאל או גנאים". נגיד עלאא' גנאים האפסנאי, יד ימינו של ג'מאל הגדול. או ע'זק גנאים, אחיו הקטן של ג'מאל הקטן, מאמן קבוצת הנוער שבה משחק טארק גנאים, בנו של מאזן.
העברית של אלישע
באימון לפני שיצאה לאצטדיון טדי כדי להשתתף במשחק ההכתרה של בית"ר ירושלים, קבוצת הנוער של בני סכנין עברה מהמשטח הסינתטי אל דוחא. המעבר לא היה קל להם. את השערים שהבוגרים מעבירים ממקום למקום בלא קושי, בגו זקוף, בתיאום ושיווי משקל, שחקני הנוער סוחבים בקושי רב. הם כורעים תחת העומס. הקבוצה הזאת ברובה חדשה ובחלקה הגדול מורכבת מערבים שמגיעים מיישובי האזור, אולם ככל שהיא מתכסה בשריון מבחוץ לבה הולך ונחלש. היא מתקשה לשאת בנטל של הדור הקודם של הקבוצה, זה שכבר התקדם לקבוצה הבוגרת לאחר שהעלה את סכנין לליגה הלאומית לנוער לראשונה בתולדותיה לפני שנתיים ואשתקד הבטיח את הישארותה בה זמן רב לפני תום הליגה. השנה, כשמחזור אחד עוד נותר לסיום העונה, סכנין טרם יצאה מכלל סכנת ירידה על אף שניצחה בשבת האחרונה את טוברוק 0-3.
בעיניו של ע'זק, הניצחון האחרון, יחד עם אותו משחק נגד בית"ר שבו אלופת השנתיים האחרונות חילצה תיקו 1-1 במבצרה, הם נקודות השיא בעונה ארוכה וקשה. זאת על אף שאין, לדבריו, תכונה מיוחדת במשחקי נוער בין בית"ר לסכנין. עמאד, לעומתו, מגלה שבעוד שמשחק שגרתי נגמר עם השריקה, טעמו המתוק של ניצחון על בית"ר נותר בפיו משך שבוע שלם. עמאד, קשר מרכזי בן סכנין, מספר 10 קלאסי, הוא אחד השחקנים היחידים שנותר מהקבוצה של הדור הקודם. באימון המסכם שלפני המשחק האחרון ע'זק שיבח אותו במיוחד בפני כל הקבוצה. עמאד השפיל את ראשו, נבוך מתשומת הלב הממוקדת בו.
זו בדיוק הבעיה שלו, ע'זק טוען, שאין לו מספיק ביטחון עצמי. עמאד, באופן טיפוסי, מסכים. הצניעות שלו, שהופכת את חברתו לנעימה כל כך מחוץ למגרש, עומדת לו לרועץ בתוכו כך טוענים כולם. בזכות הצטיינותו ביקש אלישע לוי שיתאמן עם הבוגרים, ורק דבר אחד עמאד התקשה לעשות להבין את העברית של לוי. למה לוי מתכוון, עמאד שואל בתמימות גמורה, כשהוא אומר לו "לקחת אחריות"?
מבלי משים, כמו מר ז'ורדן של מולייר שלא ידע שהוא דובר פרוזה, זה בדיוק מה שעמאד עושה. אחרי חודש של אימונים עם הקבוצה הבוגרת, נגד רצונו של לוי ובניגוד לשחקני נוער אחרים שקודמו לבוגרים, עמאד ביקש לשוב לנוער לאור מצבה הקשה של קבוצתו. זו לא היתה הפעם הראשונה שהוא הקריב את טובתו האישית למען הקבוצה. בפעם האחרונה שהוא שיחק נגד טוברוק צד כישרונו את עינו של שלמה שרף, המאמן הלאומי לשעבר. שרף נתן לו פתק ועליו מספר הטלפון שלו וביקש שיתקשר, אבל ע'זק ציווה עליו לזרוק אותו לפח.
ע'אלב, בעלי פיצריית פלטיני, רגע לאחר שהוא מבטיח שהפיצה כשרה בהשגחת השיח' המקומי, מכריז: "תרשום, תוך שנתיים הוא כוכב בבני סכנין!", אבל עמאד לא בטוח שבסכנין שחקן בית יכול להצליח בקבוצה הבוגרת. בינתיים, הוא ממשיך להילחם עבור קבוצת הנוער. כל זאת בשעה שהוא מפחד שהוא פספס את מה שהוא מגדיר כ"הזדמנות חייו". הוא יודע שהזדמנויות להתקדם, כמו הזדמנויות מול השער, חולפות לבלי שוב ושהפוטנציאל שלו, העתיד שלו, שברירי כמו רגליו הארוכות והדקות.
חולצתו מתבדרת כמו מפרש ברוח, אבל הוא זקוף ויציב, תורן תמיר שמנווט את הספינה הרעועה של סכנין במהלך הניצחון הקודם שהשיגה לפני חודשיים נגד הפועל אשקלון. עמאד, שבניגוד למר ז'ורדן משחקו עדין ואלגנטי ואצילי, כבש שער אחד במחצית הראשונה. במחצית השנייה הוא שולח מסירה עמוקה, מלאת חזון, מעל ראשי המגנים אל עבר חלוץ קבוצתו, רמי עיד, שכובש את שערו השני במשחק וקובע את תוצאתו, 1:4.
כעבור עשר דקות, צווחה קורעת לב מעירה לחיים את הקהל המנומנם בבוקר שבת עצל. "אין לי רגל", עיד זועק. שופטים, שחקנים, מאמנים, חברי הנהלה ומקורבים חשים אליו. השחקן האשקלוני שנפגע בהיתקלות מדדה החוצה, נתמך על ידי שניים מחבריו. עיד מוחלף והמשחק מתחדש, אבל אף אחד לא שם לב. כולם מרוכזים בעיד, סביב עיד. לבסוף הוא מוצא על גבי אלונקה אל אמבולנס שמחכה בכניסה לאצטדיון. פלג גופו התחתון מכוסה בסדין, כמו תכריכים לרגל שמתה.
