צדיק וטוב לו, רשע ורע לו

בני טבק היה חלוץ מטרה גדול. הוא לא היה כשרוני במיוחד, אבל הייתה לו חוכמת משחק בלתי רגילה, התמצאות ברחבה ו-ווינריות לא אופיינית לכדורגלן ישראלי. אם לקבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב היה את מיקי ברקוביץ', בכדורגל היה לה את טבק, האיש שהשאיר אותה בעונות לא טובות בליגה והבקיע שערי אליפות. ב-1977 הוא הבקיע את השער היחיד בגמר מול בית"ר תל אביב והביא דאבל. בחצי גמר גביע המדינה ב-1983 הוא הבקיע את השוויון לרשת מכבי חיפה בדקה ה-118 וכבש את הפנדל המכריע שהעלה את הצהובים לגמר. ב-1987 הוא הבקיע את הפנדל שהעניק למכבי את הגביע מול מכבי חיפה ושנה לאחר מכן את שער הניצחון בגמר בדרבי מול הפועל.

בהרבה מובנים, ברוך דגו היה עד יום שלישי בני טבק של שנות ה-2000. הוא תמיד בא לרגעים הגדולים במפעלים הגדולים. הוא הבקיע פעמיים לרשת אייאקס בליגת האלופות, הוא כבש את פנדל הניצחון למכבי תל אביב בגמר הגביע ב-2005, העונה הוא הרשית מהנקודה הלבנה מול מכבי הרצליה ונגד בית"ר ירושלים ובזכות הנפילות שלו, הפרובוקציות הקטנות ויכולת תיכמון בלתי נדלית ברחבה השאיר את הפועל תל אביב בליגה.

וכאן בדיוק טמון ההבדל בין טבק לדגו. טבק היה שחקן קלאסי, אחד שמאפשר לתכונה העל-טבעית שלו, המהירות הבלתי נתפשת, לשחק תפקיד ולהכריע משחקים. דגו מנסה לעשות את זה באמצעות פרובוקציות זולות. במשך 30 הדקות הראשונות, שבהן היה המשחק רדום, עקבתי אחרי כל תנועה של דגו. הוא צלל והתבכיין לשופט, ראה חברים לקבוצה נופלים ורץ לשופט, הוא התעסק עם מאיר לוי יותר מאשר עם הכדור, שום דבר שונה מברוך דגו שתמיד הכרנו.

דגו הוא מהחבר'ה המעצבנים האלה שמבקשים פאול על כל כניסה לסל במשחק בשכונה ודורשים פנדל בקט-רגל אפילו אם לא נגעת ביד. הוא שחקן כדורגל נטול כל יצר ספורטיביות. וזו הסיבה שאין צורך לרחם עליו אחרי הפנדל שיכול היה להעניק להפועל תל אביב גביע שלישי ברציפות. כי לפעמים יש צדק בכדורגל, וגם רשעים מקבלים את מה שמגיע להם.

מבחינת טברטקו קאלה, העונה הזו הייתה אמורה להיות עונת מעבר. משוער סופרסטאר שהביא קבוצה בינונית כמו מכבי תל אביב למקום השלישי בטבלה, הוא הפך לעוד שחקן בסוללת הרכש של גאידמק. המשחק הראשון שלו בבית"ר, בקופנהאגן, הפך את המציאות לכמעט בלתי נסבלת עבורו עם השער המצחיק שספג ושגרם להדחת הבית"רים מליגת האלופות, והסיוט נמשך עם הפנדל שהחטיא בחצי גמר גביע הטוטו מול מכבי חיפה ושמנע, בדיעבד, טרבל מבית"ר.

אלא שקאלה פיצה בגדול לכל אורך הדרך בגביע. הוא היה ענק בסכנין, במשחק עצמו ובפנדלים, הוא הציל בעיטת-11 מטר של איתי שכטר ממכבי נתניה בחצי הגמר והוא לקח את שני הפנדלים של דגו ושל ראובן עובד כדי להביא דאבל היסטורי לבירה. בתקופה כל כך קשה לבית"ר, שבה את השער היחיד בשני משחקי גביע כובש המגן השמאלי בהארכה, קאלה היה שם כשצריך אותו.

אבל לא ביכולת עצירת פנדלים מודדים שוער, אלא בעוד עשרות פרמטרים, כשהמדד המרכזי הוא השליטה שלו ברחבת ה-16, היציאה לכדורים, ראיית המשחק שלו והרוגע שהוא נוסך על שחקני ההגנה. הדקה ה-39 סימלה זאת יותר מכל. שלומי ארבייטמן התמקם נכון להגבהה של טלקיסקי ונגח היטב, אבל קאלה סגר לו את הפינה בזינוק וירטואוזי ונפצע. מכיוון שזה קרה שלוש דקות אחרי הבעיטה של דגו לקורה, ההחמצה הגדולה ביותר במשחק, ההצלה הזו קצת נבלעה בזיכרון. אבל היא הייתה הצלה עצומה של שוער שמקריב את עצמו ושמצהיר: "הרחבה היא שלי ורק שלי".

רק ביום ראשון ראינו איך דרגוסלאב יבריץ' מפחד ממגע אווירי עם ת'מבינקוסי פאנטני במצב דומה ונותן לו שליטה מוחלטת ברחבה במשך 90 דקות. וזה אולי ההבדל הגדול ביותר בין השניים. בעוד במכבי תל אביב ממשיכים לספר לכולם כמה שהקרואטי היה משוגע, עושה פוזות ולא רגוע ושהם נהנים מהשקט והרוגע שנוסך השוער שלהם, הפך קאלה מעוד שחקן בקבוצת כוכבים לכוכב הגדול של קבוצת שחקנים טובים.

בסך הכל, החוויה באיצטדיון רמת גן הייתה מצוינת והחששות ממחזות אלימים התבדו, מלבד תקריות בודדות שמוגרו במהרה. מי שחשש לגילויי אלימות יכול היה לשמחתו להיתקל באווירה לא עוינת, ההפרדה בין אוהדי הקבוצות ביציעים הייתה מושלמת והתפאורה חיפתה על העצבנות והיכולת הבינונית שהייתה על כר הדשא. למרות הרושם שנוצר שעתיים לפני המשחק, שיחס האוהדים יהיה 40-60 לטובת בית"ר, נראה שהחלוקה הייתה שווה, כשאוהדי הפועל מראים נוכחות קולנית ולא נופלים מאלה של היריבה.

שתי נקודות חביבות שקשורות לבית"ר. האחת - לכל אורך המשחק לא שמענו ולו פעם אחת קריאות גנאי לכיוון אבי לוזון, וואליד באדיר, ראלב מג'אדלה או כל גורם "עוין" אחר, וכנראה שמשהו מהשלכות השבועות האחרונים בכל זאת חילחל ליושבי היציעים בצהוב שחור. השניה - רק מי ששומע 20 אלף גרונות שרים בקול מלא רגש את "אנחנו מאמינים", השיר החסידי שהפך להמנון הירושלמי בזכות לי פישמן, יכול להבין למה עדיף לראות משחק כזה במגרש ולא מול הטלוויזיה.