גרשון או אבוקסיס?

אחד מעמודי התווך של מכבי ת”א של תחילת שנות ה-90, ממנו ציפו להמשיך ולהוביל אותה להישגים כבירים, התגלה כאחד משכירי החרב הגדולים בתולדות הכדורגל הישראלי. אחרי הדאבל ב-1996, בית"ר קנתה אותו, ומאז התמכר לנישוק סמלי הקבוצות, אותן החליף כגרביים. לשיאו הגיע כאשר עזב את מכבי נתניה, שנתנה לו בית, רק כדי לעבור לבית"ר באמצע עונה. המסר היה בלתי נסבל לנתיניו: אתם, נתניה, קטנים עליי

עבור לא מעט אוהדים, התואר "קפטן" משמעותי. אחרי 7 שנים בנתניה, אף אחד לא ציפה שדווקא אוזן ינטוש את הקבוצה, רגע אחרי שירדה ליגה, ובזמן שהיא מנסה לחזור לליגת העל הוא יבלה במכבי חיפה. הקריאות "בוגד" ליוו אותו זמן רב אחרי שחזר לשורות נתניה. אפילו כשהצטיין בשורותיה, אף אחד בקופסה לא בכה כשעזב לכפ”ס. "זפת ונוצות" בגרסה הנתנייתית

הגרסה המושלמת לשחקן שהשתקם בקבוצה, ונטש אותה בעבור חופן דולרים. אחרי שהגיע בקיץ 2001 לחיפה מבית"ר המתפרקת, והוליכה ל-3 אליפויות והשתתפות בליגת האלופות, הוא הצהיר שרצונו לפרוש בקבוצה. מילים לחוד ומעשים לחוד. כשעבר לפרויקט ה"גלאקטיקוס", שנראה בהתחלה נוצץ, הבינו האוהדים שרוסו פשוט זיהה עוד מנייה חמה, וקפץ עליה. רוסו עשה זאת בדרך הכי כואבת: שמועות על פלרטוטים צדדים לאורך העונה שהפכו עם בוא הקיץ לעובדה מוגמרת

הנסיך של נתניה היה אמור להמשיך את השושלת שיצר שפיגלר, והמשיכו מכנס ולביא. אוהדי נתניה פרגנו לו כשהמריא לקריירה אירופית, והוא הבטיח לחזור. כשהקבוצה ירדה ליגה, האוהדים חיכו ששלום יציל אותם, אבל הוא אכזב בגדול, נחת דווקא בהפועל ת"א, ובחוצפתו אפילו הפך מזוהה עמה. היהלום רצה שכר שיהלום את כישוריו, ובנתניה הוא תמיד ייחשב לבעל עבר לא מלוטש

אם יש משהו כואב יותר מבגידה ומעבר לקבוצה הכי שנואה, הוא כשאותו בוגד הופך לסמל השיקום וההצלחה של אותה יריבה. הופך לבשר מבשרה כאילו אין לו עבר. קלינגר היה סמל ה"ווינריות" של מכבי חיפה. דווקא משום כך, מעברו למכבי ת"א, זו שייצגה עבור חיפה את המרכז היהיר, והעצימה בה את תחושת הפריפריאליות, היה כה מאכזב. קלינגר העתיק את משכנו ואישיותו תל אביבה, והפך מזוהה יותר עם ההצלחה של כל מה שאוהדי חיפה לא הזדהו איתו

הכישרון והצניעות מיקמו אותו בלב הקונצנזוס. אבל מלמיליאן, עקשן בעל דעה מוצקה, ידע לא מעט היתקלויות עם הנהלת בית"ר ומאמניה, והחליט לעזוב את מכורתו. הבעיה היא שהוא עזב למכבי ת"א, זו שייצגה עבור אוהדי בית"ר את העושר וההצלחה, מה שחסר בקבוצתם (לפחות אז בשנת 1990). הנזק היה מהיר: בית"ר ירדה אחר כך ליגה, אבל אורי לא בא להציל אותה. הוא חגג אליפות עם מכבי תל אביב

סגדו לו בקרית אליעזר כמו לאל, ולכן עזיבתו בתום עונת 1993/94 האגדית, ועוד ליריבה העירונית הפועל חיפה, גרמה לרעידת אדמה בכרמל. עטר התעקש לעבור לקבוצת החלומות שהקים רובי שפירא, כאילו שמכבי חיפה שלו לא הייתה כזו. האוהדים זעמו ולבם נשבר, אבל בניגוד לרבים ברשימה זו, הם פרשו זרועות כשחזר לקבוצתם

הוא היה פניה של הפועל ת"א למשך כעשור, והאהבה שחשו כלפיו בבלומפילד השתוותה לשנאה שנורתה לעברו בטדי. אבל הכסף הירוק הפך את זהותו לצהובה-שחורה. הוא אמנם לא עזב בשעה קשה למועדון, אך הלך למקום שמהווה אנטיתזה לקבוצה בה גדל, ופשוט שילם יותר. אז עכשיו שמעון יותר עשיר, אבל גם יותר סתמי. בבלומפילד לא ישכחו לו, בטדי לא יזכרו אותו

הוא דשדש בבני יהודה וצפרירים, ובעונת 1995/96 עבר לבית"ר ירושלים, שהצילה לו את הקריירה. הוא סימל עבור אוהדיה את הכוחניות והחוצפה שהשיגו תארים, והם סגדו לו. עבור שאר חובבי הכדורגל הוא ייצג את כל מה ששנוא בענף, מהצגות ועד גליצ'ים אלימים. אבל כשבית"ר הסתבכה כלכלית וכמעט התפרקה, אבוקסיס הפנה לה את הגב, ועבר ליריבה המושבעת ביותר, הפועל ת”א. הוא לא זכר חסד נעורים, אבל כן ספר חסד מזומנים

גדול שחקני הפועל ת"א בכל הזמנים קם והלך בשעתו הקשה ביותר של המועדון, אחרי שזה ירד ב-1989 לליגה השנייה. אמנם הוא לא עקר למכבי ת"א או בית"ר, אלא "רק" לבני יהודה, אך כסמל האולטימטיבי של הפועל, ציפו ממנו, ובצדק, להנהיג את הספינה בסערה, ולא להציל את נפשו. את עונשו הוא קיבל מהר מאוד, ותקופתו כמאמן-שחקן קיבעה אותו כשנוא נפשם של רבים מהאוהדים. הכי נמוך שיש