כל אנשי הנשיא

כיפה אדומה

לא משנה באיזה מצב היא מגיעה, כשבית"ר ירושלים פוגשת את הפועל ת"א, האדומים השנואים כמעט תמיד מנצחים. האם הגיע זמן הגאולה?

12/05/2008

היום זה אולי נראה כלקוח מעונה אחרת, אבל לפני יותר מחודש הגיעה בית"ר ירושלים לבלומפילד, למפגש עם הפועל תל אביב שניצחון בו היה מבטיח לה מעשית את האליפות. אוהדי הקבוצה חלמו אז על הפנטזיה הרטובה מכולן - פריצה לדשא וחגיגות דווקא בבלומפילד, בסלון של היריבה השנואה מכולן. הפתיחה נראתה מבטיחה, כשמיכאל זנדברג כבש שער נהדר והעלה את הבית"רים ל-0:1, אבל אז הגיבה הפועל בשלושה שערים, ניצחה 1:3 והייתה הראשונה שערמה את כדור השלג שהחל לגדול בבית וגן.

ספק אם רגע לפני גמר הגביע מול אותה הפועל תל אביב יש בלבם של האוהדים מהבירה את אותה האופוריה שהייתה בהם ב-7 באפריל. זו לא רק היכולת הירודה שבית"ר מגלה כבר חודש ולא המוראל השפוף של המועדון, זו בעיקר הקבוצה שמנגד - הפועל תל אביב השנואה והממסדית, היריבה הפוליטית שתמיד עשתה לבית"ר את המוות, בעיקר בגביע. מבחינת הקהל הצהוב-שחור, זו לא עוד קבוצה שצריך לנצח, זה הסמל האדום הבזוי, יפה הנפש והשמאלני, שכמעט תמיד יודע לתקוע לקבוצה שלו כשזה קובע, השור שמסרב להפסיק לנגח.

עוד בוואלה!

מבינים בהמבורגרים? ענו על החידון ואולי תזכו בפרסים שווים במיוחד

בשיתוף בורגרים

קלדרון עושה קרקס

עד לשנות ה-60 הייתה בית"ר תל אביב הקבוצה הבכירה באגודה, כשהאחות הירושלמית החורגת לא הייתה פונקציה ממשית בליגה הלאומית. אולם אז השתנו יחסי הכוחות והירושלמים החלה לצבור כוח גדול יותר.

הימים היו ימי השיא של הפילוג הקוטבי בין האליטה האשכנזית של המרכז לאנשי הפריפריה המקופחים, כשמנחם בגין ומפלגת חירות צוברים כוח בהדרגה מול ממשלתם של לוי אשכול וגולדה מאיר. המשחק שסימל יותר מכל את האהבה חוצת הגבולות של הבית"רים מירושלים ואת שנאתם התהומית להתנשאות האשכנזית התקיים בבלומפילד ב-1969, כשאוהדי הקבוצה פרצו לכר הדשא במשחק מול הפועל תל אביב. חייל שאחז בנשק התייצב על קו השער, כשמולו רוני קלדרון, הכישרון העולה של הפועל. קלדרון לא התבלבל, עבר אותו וגילגל לרשת. שייע פייגנבוים כבש שני שערים במשחק והאדומים ניצחו 1:3 בדרך לזכיה באליפות.

זה היה המשחק הראשון שבו חצתה השנאה את גבולות היציעים והביאה לידי ביטוי מפורש את הסלידה של אוהדי בית"ר מהפועל מצד אחד, ואת הכניעה המוחלטת של קבוצתם על הדשא. 14 שנים אחר כך חזר הסיפור על עצמו באותו איצטדיון, הפעם בגביע.

הטילים של סיני, חלק א'

רבע גמר גביע המדינה, עונת 1982/83. בית"ר ירושלים מגיעה לבלומפילד ומתמודדת במשחק שקול עם הפועל תל אביב. בדקה ה-57 נפסק כדור חופשי להפועל, 25 מטרים אלכסונית משערו של יוסי מזרחי. משה סיני בעט כדור חזק, שוער בית"ר יוסי מזרחי הדף והשופט יצחק אורגד קבע שהכדור עבר את הקו במלוא היקפו והעניק שער להפועל תל אביב. מזרחי התפרץ על אורגד, במגרש פרצה מהומה ענקית שהסתיימה בעקירת גדרות ההפרדה באיצטדיון ובשריפת מכוניות מחוץ לאיצטדיון. בהמשך הבקיע סיני בכדור חופשי מאותה נקודה, הפעם בטיל לחיבורים שלא הוטל בספק, הפועל ניצחה 0:2 והמשיכה עד לזכיה בגביע.

בית"ר לא הגיעה כפייבוריטית למשחק הזה, אבל שיחקה כשווה בין שוות מול הפועל תל אביב. אלא שההחלטה של אורגד שוב תרמה לתחושה שגם אם הפועל לא מסוגלת לנצח, מישהו כבר יעזור לה. כל תחושות הקבס שנערמו בסוף שנות ה-60 ובשנות ה-70 התפרצו באותו ערב בבלומפילד, אבל התוצאה הייתה זהה: התפרעויות ביציעים, הפסד במגרש.

הטילים של סיני, חלק ב'

בעונת 1983/84 נדמה היה שבית"ר השתחררה, סופסוף, מהעול המעיק של רגשי הנחיתות, כשניצחה בסיבוב הראשון בבלומפילד 2:3 את הקבוצה באדום ונראתה בדרך הבטוחה לתואר היסטורי.

ל"ג בעומר הגיע והכל היה מוכן לשריפות מסוג אחר. בקבוקי השמפניה כבר היו מוכנים, וימק"א לבשה חג כשהאליטיסטים מהמרכז הגיעו רק כדי לשמש קישוט. עשרים דקות לסיום עדיין הייתה התוצאה 0:0, ואז שוב הגיע סיני, המכבה הרשמי של המנורה. הקשר האימתני הבקיע שני שערים בבעיטות יעף ושבתאי לוי העלה ל-0:3 מדהים. נחום תא שמע יכול היה רק לצמק ל-3:1, אבל הגלולה המרה לא הומתקה לאחר הניצחון של מכבי חיפה ביהוד, שהעלה אותה לראש הטבלה וזיכה אותה שבוע לאחר מכן באליפות ראשונה. עוד עונה הסתיימה בלי אליפות.

ההפסד הזה רשום עד היום כזיכרון הצורב ביותר של אוהדי בית"ר ירושלים. ההסבר הפשוט הוא שהקבוצה שוב כרעה, כמיטב המסורת הלוזרית שלה במעמדים כאלה בעבר, אבל פסיכולוגית היה כאן אלמנט חזק וחד יותר ששוב קשור ברגשי הנחיתות מהמפלצת האדומה. הפועל תל אביב מיצבה את המשחק הזה כשחור ביותר בהיסטוריה הארוכה של ימק"א, וגם היום, אחרי חמש זכיות ועוד אחת שבדרך, זקני הבירה מתקשים לשכוח ולסלוח.

הלך הגביע, ועוד אחד

מכאן ואילך החלה התמונה להתאזן, כשבין 1984 ל-1999 נחלו הירושלמים שתי הצלחות משמעותיות שהעידו, לכאורה, על כך שהשד האדום מאחוריהם. ההצלחה הראשונה נרשמה בשמינית גמר הגביע ב-1988/89, אז שוחקו המפגשים בשיטת בית וחוץ. המשחק הראשון בבלומפילד הסתיים ב-0:2 לאדומים (ובעוד התפרעות בית"רית), אבל בשני ניצחה בית"ר בתוצאה זהה, המשחק נגרר להארכה, ובה כבשו שחקני המנורה עוד שלושה שערים כדי לנצח בגדול 0:5 ולהמשיך עד לזכיה בגביע. השניה הייתה ב-1997/98, כשעוד לפני "משחק השרוכים" המפורסם גברה בית"ר בבלומפילד על הפועל 0:1, ניצחון שסלל את הדרך לתואר.

באיזשהו מקום, בית"ר נראתה כאן כמו גיבור סרטי פעולה שנלחם באויב אכזר והורג אותו, לכאורה, רגע לפני שהמפלצת מרימה את ראשה שוב. והמפלצת הזו לא רק שהרימה את הראש, אלא קמה לתחיה והמשיכה את הסיוט. ב-1998/99 נפגשו השתיים בגמר הגביע, כשהן עדיין טעונות מפרשיית "משחק השרוכים". לאחר 1:1 בתום 120 דקות הלכו הקבוצות לבעיטת עונשין מ-11 מטר. לשחקנים של אלי אוחנה רעדו הרגליים, הפועל ניצחה 1:3 בפנדלים והניפה את הגביע.

שנה עברה, ושתי היריבות המוכרות שוב נפגשו במעמד, כשהפועל מגיעה למשחק כאלופה. הדאבל היה בהישג יד, בעיקר לאחר שסלים טועמה הבקיע בדקה ה-115. שניות לפני שריקת הסיום כבש ויקטור פאצ'ה ושלח את המשחק שוב לפנדלים. נקמה ועין תחת עין היו בבחינת הכרח עבור בית"ר, אבל לא כשמדובר בקבוצה באדום. הפועל ניצחה וזכתה בדאבל, על אפם וחמתם של אנשי הר הגעש בצהוב.

רק לצורך ההמחשה עד כמה "רעה" הפועל תל אביב, נספר כי את מכבי תל אביב ניצחה בית"ר בגמר הגביע של 1976 ו-1979 והדיחה אותה בחצי הגמר ב-1986. לא קשה להבחין היסטורית מול מי מהתל אביביות בית"ר מצליחה להסתדר ומי מאגפת אותה משמאל ועוד עושה תנועה מגונה מהחלון.

דאבל או אליפות עם כתם

ואז הגיע המשחק בבלומפילד ב-7 באפריל, ששוב הזכיר לבית"ר מהי המהות של הפועל תל אביב, אותו פקיד הסתדרותי בירוקרטי ואפור ששם למכשול כל הגעה אפשרית אל הנחלה. בבית"ר שמחו לעלות לגמר הגביע, שמונה שנים לאחר שביקרו במעמד ו-19 שנה מאז הזכיה האחרונה בתואר. מה שלא בטוח הוא ששמחים שם לראות את היריבה הספציפית הזו.

בית"ר ירושלים של שנות ה-2000 היא לא בית"ר של שנות ה-60. השחקנים לא גדלו בקטמון ובמוסררה אלא נקנו בממון רב, כשגם שחקני הפועל תל אביב לא בדיוק גדלו על ברכי מפא"י. המציאות הפוליטית השתנתה וגם הזהות של הקבוצות. אבל גם אם המועדון המקופח היסטורית הוא היום האח הגדול והמפונק של ליגת העל, הגישה של האוהדים לא השתנתה מהותית. הפועל תל אביב לעולם תהיה הסדין האדום שמול העיניים, נציגת הפלג השמאלי השנוא שתמיד חייבים לנצח ואף פעם לא יודעים איך.

האם הגאולה תגיע? ביום שלישי הקרוב נדע.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully