הסוף להתפלפלויות

מסתבר שבאמת אין כמו בבית. את כל 11 המשחקים של הסיבוב השני בינתיים ניצחה הקבוצה הביתית, ןבכל הפלייאוף ניצחו המארחות 42 מ-55, יותר מ-76 אחוזי הצלחה, וזאת למרות התחושה הכללית שהפעם לא תהיה לביתיות משמעות מיוחדת, בטח במערב הצפוף. אבל הנה, חמש משמונה הקבוצות שנותרו עומדות עוד לא הפסידו בבית בפלייאוף, בעוד שהשלוש האחרות הפסידו פעם אחת. ולא מדובר במשחקים צמודים שקצת קהל וקצת שריקות ביתיות משנים לכאן או לכאן, אלא לרוב בהתמודדויות בהן הקבוצה הביתית ניצחה בהפרש דו ספרתי (29 מה-42 היו כאלה). נראה שיתרון הביתיות הולך להוות פקטור מאוד משמעותי השנה - חדשות טובות לבוסטון וללייקרס.

מה עוד מעניין ממבט על? שאין מאני טיים. מאז משחק ההארכות בין סן אנטוניו לפיניקס, שהיה המשחק הראשון בסדרה והשני בפלייאוף, כמעט לא היו משחקים שהגיעו לזריקה האחרונה. איפה הימים של סדרות שכל משחק בהן נגמר בפחות מחמש נקודות הפרש (ספרס-מאבס, קאבס-וויזארדס מלפני שנתיים), השנה מככבות קבוצות כמו ניו אורלינס, הלייקרס ודטרויט, שביחד סיפקו משחק אחד מותח באמת - ההפסד הראשון של דטרויט לפילי.

מה ניתן ללמוד מכך? שאנחנו נמצאים בתקופת חילופי דורות. הסלטיקס וההורנטס, שתיים שבהחלט יכולות ללכת עד הסוף השנה, הן קבוצות חדשות לגמרי בפלייאוף, והלייקרס גם לא ממש צברו נסיון במתכונתם הנוכחית, ושתי הקונטנדריות הנוספות, הספרס והפיסטונס, הן קבוצות גדולות שנראות מעט מעבר לשיא. בשני המקרים, גם קבוצות חדשות וגם כאלו שמעבר לשיא, קיים צורך באנרגיות ובבטחון שמביא האולם הביתי, וישנו פער גדול בין ימים טובים לרעים. הקבוצות החדשות בצמרת הגבוהה מוסיפות גם אלמנט הפתעה משלהן - אחרי שסן אנטוניו נפנפה את פיניקס אין יותר, לפחות עד הגמר, יריבות מוכרות שנפגשות אחרי שהן כבר יודעות כל דבר אחת על השנייה. התוצאה היא פלייאוף שונה מהרגיל, חסר סדרות שנותנות תחושה של קרב ענקים, של אימפריות מוכחות בשיא יכולתן, אבל בהחלט עם תחושה שהכל יכול לקרות.

אחרי שירדנו על המאמנים בסיבוב הראשון, הפעם בסך הכל אין תלונות לאנשים שמאחורי הקווים, או לצוותים שלהם. בסיבוב השני נראה שעושים שם משהו בכל הישיבות וההתייעצויות האינסופיות. בוסטון שולחת את לברון לפינות, ממלכדת אותו וכופה עליו זריקות גרועות ואיבודים לרוב, הלייקרס עושים לבוזר טיפול נוביצקי עם כיווץ ההגנה ודאבל טים כשהוא מוריד כדור לרצפה, ניו אורלינס דואגת שדאנקן ובואן יזרקו לסל בערך אותו מספר פעמים, והספרס, מצידם, מגיבים עם התאמות להתקפה של הצרעות.

אחת הסיבות היא שנשארנו בעיקר עם המאמנים הבכירים, אל פיל ג'קסון, פופ וסלואן ניתן לצרף את ביירון סקוט וסטן ואן גנדי ברשימת המאמנים שניתן ללכת איתם לסדרת פלייאוף בראש שקט. אבל מילה טובה מגיעה גם לפליפ סונדרס ולדוק ריברס, שניים שזכו לביקורת רבה בשנים האחרונות. ההכנה של ריברס ללברון הייתה מושלמת, ופליפ עשה נכון כשהחליט להתמקד בנטרול דוויט הווארד וטורקוגלו, ומנצל נהדר את המיס מאץ' בפאוור פורוורד לטובתו (בשניים משלושת המשחקים).

התחושה לגבי בוסטון משתנה בערך פעמיים בשעה. לרגע כל העסק נראה גדול עליהם, הם לא משדרים שהם בשלים לאליפות, פירס ואלן לא מתפקדים, וגארנט אינו דומיננטי מספיק בהתקפה. רגע מאוחר יותר הם חוגגים בהתקפה, מעלימים את אחד משלושת השחקנים הטובים בעולם, ו-KG מוכיח במשחק 7 מול אטלנטה, ובראשון מול קליבלנד, שהוא מסוגל לקחת עליו משחק כשהוא באמת רוצה בכך.

אם יש משהו שניתן לדעת בוודאות, זה שאין מה לדאוג להגנה של הסלטיקס. ההוקס אמנם ניצחו אותם שלוש פעמים באטלנטה, אולם הם היו בזון חד פעמי, וכעת מול קליבלנד ההגנה החונקת של הירוקים חזרה לתפקד בשיא הכושר. סימן השאלה הוא בהתקפה, והוא מתחיל אצל הביד טיקט, שהיה שחקן פוסט מצוין בימי מינסוטה ה(לא) עליזים, עם 27, 16 ו-5 בסדרה מול הלייקרס ב-2003, ומספרים דומים בפלייאוף המוצלח של 2004. אז ניהל גארנט את המשחק מהפוסט, הכריח את היריבות להביא דאבל טים, והעניש עם הוצאה לקלעי חוץ. בלי גארנט הזה, שחקן הפוסט היחידי של בוסטון הוא פול פירס. בלעדיו אין לסלטיקס כלים לכווץ הגנות ואין להם מנהל משחק שיחפה על כך (החסרון הבולט של רונדו הוא בניהול המשחק). ריי אלן, שיכול היה לחגוג מול הגנה מתכווצת, הוא הנפגע העיקרי מהמחדל.

בידוד KG בצבע צריך להיות המהלך שהסלטיקס הולכים אליו פעם אחרי פעם במאני טיים, בלעדיו ההתקפה של בוסטון בדקות האחרונות מבולגנת ומתקשה לספק את הסחורה. ומכיוון שבוסטון היא קבוצה שכמעט בלתי אפשרי לברוח לה, אם היא תלמד להשתלט על המאני טיים היא תהיה בלתי ניתנת לעצירה. קאסל אמור היה לשפר אותה בדיוק בנקודה הזו, אולם בינתיים זה לא קורה מספיק. את קליבלנד הירוקים אמנם ניצחו במשחק צמוד, אבל זה היה בעיקר דרך ההגנה, ודרך החטאת הליי אפ המסמרת שיער של לברון. מכיוון שגארנט הוא גם מנהל המשחק הטוב ביותר בקבוצה, וגם זה שהכי קשה לעצור, הוא חייב יהיה לדרוש את הכדור בפוסט ברגעים המכריעים. כן, KG לא מת על זה, וכנראה קיווה שבבוסטון יהיו אחרים שייקחו על עצמם את התפקיד, אבל אם הוא רוצה טבעת הוא יהיה חייב להביא את המנהיגות שלו גם לצד ההתקפי של המגרש, וגם במאני טיים.

אחת התופעות התמוהות בעיניי הוא חוסר ההשקעה של קבוצות במציאת סטופרים ראויים. בסדרה של הלייקרס ויוטה ניתן לראות באופן הברור ביותר כמה לג'אז חסר סטופר שכזה, ומה באמת ההבדל בין שחקנים שיודעים את מלאכת השמירה האישית לבין כאלה שלא. השיטה של סלואן היא להחליף שומרים על קובי בריאנט ולהישאר עם קירילנקו לדקות המכריעות. רוני ברואר, קייל קורבר, מאט הרפרינג ואפילו סי ג'יי מיילס כבר שמרו על ה-MVP, וכולם עשו זאת עם המון רצון והתלהבות. אלא מה? הם מתלהבים יותר מדי וקובי מוציא מהם פאול מתי שבא לו, כולל מ-AK47, אותו גם הכניס במשחק מספר 3 כמה פעמים לרשימת ההיילייטס הפרטית שלו.

קובי הגיע לקו 52 פעמים בשלושת המשחקים הראשונים, וברוב המקרים זה לא קרה אחרי חדירה, אלא בזריקה מבחוץ או סתם במהלך תנועה. הוא מקפיץ אותם, מנצל את זה שהם קרובים מדי, ומחכה לרגע בו יעשו תנועה לא נכונה כדי ליצור מגע. מדובר פה בבית ספר לסחיטת עבירות, והשומרים של יוטה מקבלים שיעור אחרי שיעור ולא לומדים.

סטופרים גדולים, יותר מכל דבר אחר, שומרים נקי. שוב אני נדרש לטענה שנראית אבסורדית במבט ראשון, שברוס בואן הוא שחקן מלוכלך מאוד שעל הכדור שומר הכי נקי שיש - לא נכנס לקו התנועה של היריב, לא קופץ, ואם כן, אז הוא נסוג מיד ולא נותן ליצור עמו מגע, וגם יודע להיעמד יציב עם ידיים למעלה בדיוק ברגע הנכון. אם ליוטה היה אחד כזה, קובי היה מגיע לקו בערך 8 פעמים פחות במשחק, ולג'אז היה סיכוי הרבה יותר גבוה לצאת עם משהו מסדרה שכזו. מסתובבים בליגה סטופרים פוטנציאליים והם ממש לא יקרים, ואם כך, אז מדוע קבוצות כמו יוטה, דאלאס, ניו אורלינס, דנבר ואורלנדו לא מזנקות על חבר'ה כמו פוזי, אודוקה, פייטרוס, קווינטון רוס ואפילו ארטסט? גדולה עליי השאלה הזאת.

כריס פול, איך אפשר בלי להזכיר אותו. שני רגעים שתפסו אותי במשחק 3 היו כשהשחקן של דייויד ווסט התחיל לבוא לעזרה לכיוון פול, ופתאום הרכז הקטן נע אליו, ותוך כדי קפיצה בסיבוב מסר לווסט לזריקה פנויה. בעצם, הוא פינה את ווסט בעזרת התנועה שלו. הרגע השני היה כשההורנטס יצאו להתקפה עם יתרון מספרי, ומו פיטרסון וסטויאקוביץ' התמקמו בערך באותו מקום על קו השלוש. פול סימן לפיטרסון לחתוך לסל, מו פיט ביצע מיד את המשימה שהוטלה עליו, משך את השומר היחיד בצד הזה, ופול השאיר את פז'ה לשלשה פנויה במשבצת האהובה עליו. שני רגעים של הבנת משחק טהורה שהסתיימו בזריקות חופשיות לחלוטין של שחקנים, בדיוק מהמקום שהם אוהבים. כמעט בכל התקפה של ניו אורלינס ניתן למצוא רגע כזה. מנסים להשוות אותו לאיזייה, לנאש, לסטוקטון. עזבו - זה כריס פול וזה שונה מכל מה שראינו עד היום.