יום הזיכרון ויום העצמאות בסכנין

מורכב לרוב מ-12 דפים מעוטרים בקווים, מספרים ומלים ולפעמים גם תמונות או איורים, לוח השנה תלוי בדרך כלל בסתמיות על הקיר, אבל בו תלויים – אם לא שמיים וארץ – כל החיים המתקיימים ביניהם. הוא מחלק את הרצף האינסופי של הזמן לפרוסות נוחות לעיכול, מסדר אותו במעגלים המסתלסלים במחזוריות שמעניקה לו משמעות ומייצרת מסורת. וכך, בעיצומו של השבוע הטעון ביותר בלוח השנה הישראלי, בתווך שבין יום השואה לימי הזיכרון והעצמאות, יצאה בני סכנין לבלומפילד למשחק נגד מכבי תל אביב, בלב סוף שבוע שבו התמודדה קבוצת הכדורסל של המועדון בפיינל פור של היורוליג, שבשנים האחרונות התקבע בלוח השנה של הספורט הישראלי כריטואל העומד בזכות עצמו. ובאותו זמן בצדו האחר של העולם נערכה, כמדי שנה בשבת הראשונה במאי, המהדורה ה-134 של הקנטקי דרבי, מירוץ הסוסים הגדול בעולם.

ולאור כל זאת, עולה השאלה האם במשרדי ההתאחדות לכדורגל ישנו לוח שנה, ואם כן – איזה שימוש הם עושים בו? על פי לוח המשחקים שפורסם ביוני אשתקד, בשבת הראשונה במאי אמור היה להיערך המחזור ה-31. על פי לוח המשחקים שעודכן באוגוסט בעקבות בקשתו הקפריזית של דרור קשטן, מאמן הנבחרת, לדחות את המחזור ה-3 בהתראה של שבוע, ב-3.5 אמור היה להיערך המחזור ה-30. פריצתם בטרם עת של אוהדי בית"ר ירושלים לכר הדשא באמצע אפריל הציתה שרשרת אירועים שהגיעה לשיאה 50 שעות לפני המחזור ה-29, כשראשי ההתאחדות החליטו לדחות את המשחקים בשבוע וכן את כל המחזורים הבאים, בהתאמה. רק שבוע קודם לכן, הם דחו את המשחק בין קבוצות הנוער של בית"ר וסכנין בהתראה של יממה בלבד. במקומות מתוקנים משחקים אינם נדחים אלא בהתערבות גורמי הטבע או מחבלים. בישראל, די בהתערבותם של עסקנים.

אנחנו היינו כחולמים והם היו כחלם: ראשי קבוצות התחתית איימו על ההתאחדות שינקטו צעדים שיביכו את הכדורגל הישראלי אם לא יידחה המחזור, אז ההתאחדות חסכה להם את הטרחה. צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים; בריונים – על ידי אבי לוזון, יו"ר ההתאחדות. לוזון מתגאה בסטנדרטים של ניהול שהנהיג בהתאחדות, אבל בזמן שקיבל שבחים על תמרוניו הפוליטיים נשכח שלא את האינטרסים הצרים של העסקנים הוא אמור לשרת, כי אם את הציבור הרחב. בין שלל ההתבטאויות של ראשי הקבוצות ואנשי ההתאחדות, בלטה בהיעדרה ההתייחסות לאוהדים שתכננו תוכניות סביב תאריכי משחקים שהיו ידועים זמן רב מראש. מאלף לא פחות היה למצוא – או, בעצם, לא למצוא – כמעט אף קול בתקשורת שהזכיר את הפגיעה באוהדים. נדמה שבעלי המאה, הדעה והטורים לא זלזלו באוהדים כפי שהם שכחו מקיומם. יום אחד, אפשר יהיה רק להיזכר שפעם היו אוהדים.

אחרי פגרה בת שלושה שבועות, הנחיתה מכבי תל אביב שלוש מהלומות בפניה של סכנין בתבוסה 1:3 והוסיפה עוד אחת בלסתו של ג'ון קולמה, קשרה הקולומביאני, ובכך סיימה את העונה שלו וגדעה את רצף שלושת הניצחונות של סכנין. את מושג המומנטום בפיזיקה ניסח לראשונה אבן סינא, החכם המוסלמי בן המאה ה-11, "אבי הרפואה המודרנית" שעל שמו קרוי בית ספר יסודי בסכנין, וביום רביעי בבוקר קטעה הצפירה את ההכנות לקראת משחק הכדורגל שעמד להיפתח בחצרו. המורה הקפיץ את הכדור במרכז המגרש, מוכן לפתוח את המשחק, אבל אז צפרה הצפירה והילדים פרצו בצווחות ונפוצו לכל עבר, מתרוצצים כאחוזי אמוק, ורק בתומה התכנסו חזרה כדי להתחיל את המשחק. מעברו השני של הגדר חנתה מכונית משטרה, שבאמצע הצפירה התחילה בנסיעה.

גם מי שאחראי לאכוף את החוקים יודע שבסכנין כללי המשחק הם שונים – לפחות בכל הקשור לכדורגל. מאור בוזגלו ממהר לצאת מחדר ההלבשה אחרי אימון אביבי אחד, עדיין מסדר את צווארון חולצתו, כשאנשי הקבוצה צוחקים עליו שהוא הולך לצבא – גם ככה הוא לא עושה שם כלום, לא? הוא ממשיך ללכת, ראשו כבוש בקרקע וידיו עסוקות בצווארון. "אבל צריך ללכת, נכון?" הוא משיב בחוסר חשק. אנשי הקבוצה אמנם התלוצצו, אבל עבורם זו לא בדיחה, ובוזגלו מעולם לא העלה על דעתו את רגישות העניין. הוא משרת – פחות או יותר, פעם בכמה שבועות – בחיל החימוש, בבסיס רחב ידיים שנבנה בשנות ה-80' על גבעה דרומית-מערבית לסכנין, ממנה הוא משקיף על סכנין ונוגס באדמותיה. הוא מעורר בקרב תושבי העיר מרמור רב, בעיקר משום שהוא מהווה חוליה נוספת בטבעת החנק שמקיפה את העיר ומונעת ממנה לגדול ולהתפשט.

לפעמים נוח הרבה יותר להדחיק את הקשרים הנסתרים שקושרים, כמו ורידים החבויים מתחת לעור, בין הצבא לסכנין כמו לכל מקום אחר בישראל. מאזן גנאים, יו"ר הקבוצה, גדל בעוני מרוד כילד ואת הונו עשה לפתע בסוף שנות ה-80', כשקיבל לידיו פרויקט קבלנות לבניית העיר מודיעין, שהמגורים בה יועדו לאנשי קבע. בתחילת שנות ה-90', כשחיפשו בעיר איש עסקים עשיר שיוכל לקחת חסות על הקבוצה, הם פנו אליו.

מנגד, מג'יב לא זכה שיעלימו עין מהקשרים שלו עם הצבא. מצד שני, קשה להעלים עין ממג'יב, נהג הקבוצה וקצין הביטחון שלה. אם מימדיו האימתניים לא מספיקים, די בקולו הרועם כדי לבשר על נוכחותו. איתרע מזלו של מג'יב להיוולד ערבי, שכן לו נולד באמריקה יכול היה להיות שחקן פוטבול אדיר, וביפן ודאי יכול היה להתחרות כמתאבק סומו. אבל גודלו וחוזקו הכינו אותו היטב לחיים כבן למשפחת חסון מחמולת זבידאת.

תולדות משפחתו מגוללות היסטוריה של אלימות: בעקבות סכסוך בין חמולות לפני 30 שנה, נאלצה משפחתו לגלות לג'דידה, נדחים על ידי הנדחים. לאחר תקופת רגיעה בת שנה וחצי הם חזרו והתיישבו בעמק, הרחק מגבולות העיר, מיעוט בתוך מיעוט. הם כרתו ברית פאוסטיאנית, ובזמן שהמשטרה פרשה עליהם את חסותה בני המשפחה הלכו לשרת בצבא. דודיו שירתו במג"ב, וברבות הזמן יכול היה סבו לסלול כביש חזרה אל תוך העיר.

ארבעת אחיו הגדולים של מג'יב לא הלכו לצבא, הם היו חייבים לעזור לאביו, קבלן עפר ובעל חברת אוטובוסים. אבל כשמג'יב נשר מבית ספר בתום י"א החליט אביו לשלוח אותו לצבא. "הייתי בן אדם סתום", הוא אומר על התקופה שלפני גיוסו, שבה כמעט ולא יצא את סכנין. על גיוסו הוא מספר שהיא היתה "כאילו נולדתי מחדש". על רקע זה, קל יותר להבין את הסברו לתקרית שאירעה כעבור תשעה חודשים, כשירה בנשקו באקראי. "הייתי ילד", הוא מסביר. השופט, נדהם כמו שאר החיילים לשמוע שהוא אינו בדואי, השתכנע וגזר עליו 8 ימי מחבוש בלבד – ו-21 ימי חופשה בבית, קודם כל.

היחס שקיבל במהלך שאר שירותו היה טוב לא פחות. הוא שירת שלוש שנים בבא"ח גבעתי, שם התחבב גם על המ"פ הדתי מירושלים שהיה מוותר לו על עונשים, וגם על המג"ד ששלח אותו לכל מיני קורסים. הוא שירת שנה בקבע, כנהג מוביל טנקים בלבנון, וגם היום הוא עושה כ-30 ימי מילואים בשנה. חבל לו שהוא לא הצליח להיות קצין, אבל הוא מתכנן שבנו הגדול יהיה קצין במשטרה. הוא גם ישרת בצבא? "בטח, מה?!".

אנשי העיר היו סימפטיים קצת פחות. וליד מספר שאת שמן של המשפחות שבניהן משרתים בצבא מזכירים תוך סינון קללה. מג'יב מעיר שאנשי העיר נמנעים מלחתן את בנותיהם עם בני משפחתו – "אבל הבנות אוהבות אותנו", הוא מוסיף בקריצה. הוא שמע את כל מה שאמרו עליו, אבל לא נתן לזה להפריע לו. לצעירים שביקשו את עצתו הוא יעץ, "מי שלא עושה צבא, לא יודע מהחיים כלום". הוא לא רק יושב בקדמת האוטובוס של הקבוצה, הוא גם עומד בחוד החנית של תנועת המתגייסים לצה"ל: בעוד שהוא בזמנו היה היחיד, כיום 40-50 מבני העיר משרתים בצבא.

הוא מכיר תודה לצבא על שסייעו לו להשיג אישור לעבוד כנהג אוטובוס על אף תקרית הירי, והוא מדגיש שבזכות הצבא הפך גם לקב"ט. הוא לא נאיבי, אבל עבור אדם שעסוק באלימות מבוקר עד ערב, יום יום על הכבישים ובמגרשים, הוא אופטימי להחריד. "כדורגל עושה שלום", הוא מצהיר, ומספר על כל האנשים שהוא פוגש שמחמיאים לבני סכנין ולפועלה. גם בבית"ר, הוא מדגיש, יש אנשים טובים. הוא שומע גם את מי שמתייחס אליו בגזענות וזה כואב לו, הוא מודה, ואף על פי כן הוא מכריז – "אני מרגיש טוב".

אבל וליד, אוהד הקבוצה הצעיר שרק לפני כמה חודשים השתעשע ברעיון להתגייס, התפכח. "כשמתבגרים לומדים", הוא מסביר. לואי, מנהיג האוהדים שלקח אותו תחת כנפו, היה בדרכו חזרה מעבודה באחיהוד כשנשמעה "האזעקה", כפי שהוא קורא לה. הוא לא שמע את הצפירה כיוון שאת מכוניתו הרעידו באותה שעה טרנסים, אבל הוא ראה שכולם נעצרים. אז גם הוא נעצר. הוא זנח לא מכבר את ה"צ'יקן" השמנוני וכעת הוא יושב ב"קפולסקי" החדש הזוהר, שוקד על דפי עבודה שקיבל מהמורה הפרטית שלו לאנגלית. הוא מרגיש כבול על ידי שברי האנגלית שבפיו, ובערב יום העצמאות השישים של מדינת ישראל הוא מנסה לבסס את עצמאותו שלו. הנכבה? הוא לא כל כך בטוח מה זה אומר, ובכל מקרה, זה ממש לא מעניין אותו.

סכנין כמנהגה נוהגת – בחוסר זהירות מופגן, כמעט מכוון, שעה שהמכוניות שועטות בפראות על הכביש הרעוע. רק הן מפרות בחוץ את השקט שירד על העיר השלווה השרויה באפילה. בפנים, משדרים את הסופר-קלאסיקו הספרדי לעיני לקוחות ספורים. לא חוגגים כאן את יום העצמאות, אבל גם לא מציינים את הנכבה. אוכלוסיית העיר הומוגנית ואין בה פליטים. זה סתם יום חופש, תלוש מהקשר. מבודדת מהסביבה היהודית, מנותקת מלוח השנה הישראלי, גם סכנין – אבודה בזמן ובמרחב – נהנית מסוג מסוים של עצמאות, העצמאות שבניתוק ובבידוד.