סופר קלאסיקו בין המינים

באיזשהו שלב בחיים כבר מתחילים להרים ידיים. אין טעם יותר להילחם. אתה כבר מבוגר מדי, מקובע מדי, בגיל הזה כבר לא תשתנה. כמו נרקומן חסר תקנה, אתה מנסה למצוא רציונליזציה בהתמכרות שלך, אך במקביל דואג למנה הבאה. לרוע מזלו, לכותב שורות אלה, בניגוד לרובכם, יש את התירוץ האולטימטיבי. "מצטער מאמי, אני באמת חייב לראות את המשחק הזה", אני אומר לה מדי ערב בעיניים עצובות עם מבט מעורר רחמים, "אין לי ברירה, זאת העבודה שלי".

עם השנים, אחרי משאים ומתנים קדחתניים ואינטנסיביים, התקבלו בתא המשפחתי הקטן הבנות בסיסיות: היא מצדה מסכימה שמשחקים של מכבי הם קודש הקודשים ושבימי חמישי אני לא בבית; אני הסכמתי להחליש בכל פעם שנדב יעקובי או אבי מלר משדרים. כמו כן, סוכם שאופן הבילוי בערבי חג ומאורעות מיוחדים ייקבע רק על ידיה. אבל מה עושים כשהדרישה לערב זוגות ביום העצמאות נופל על ריאל מדריד נגד ברצלונה? הצעתי להתגרש נדחתה ברוב קולות, אחד נגד אפס.

חייבים להעריך את הסבלנות שלה. בתחילת כל שבוע היא נוהגת לקבל לו"ז מפורט על אירועי הספורט הצפויים, והפעם הובטח לה שעם תום אירועי היורוליג צפויה הקלה ו-וויקאנד ארוך. אחרת היא הייתה מתקשה לסבול את פתיחת השבוע הסוערת, עם אירועי הפיינל פור, שגררו לא רק מתיחות ועצבים, אלא גם סלון רועש ומזוהם, מכיוון שהוחלט שדווקא הבית שלי הוא זה שיביא את המזל. אחרי ההפסד היא ניסתה לעשות פרצופים עצובים ולהזדהות עם תוגתי, אבל זיהיתי את ההקלה בפניה: מעמדו של סלון ביתנו כמקור למזל נסדק. "לא יקרה כלום אם תיפגשו קצת במקום אחר", היא הצהירה בחצי חיוך, "מקווה שתנצחו".

ביום שני היא ציפתה לערב שקט מול "האנטומיה של גריי", אך הופתעה לראות שהטלוויזיה בסלון משדרת דווקא את ליגת העל. "כדורגל?", היא שאלה בתדהמה, "אבל אמרת שהעונה נגמרה". זה היה השלב שבו הצד הנרקוטי שלי נחשף, בעודי מנסה לתרץ שוב את התנהגותי הסוררת. "תראי איזה דרמה, האחרונה בטבלה מדהימה את האלופה, כמה יפה הוא הכדורגל". נגעלתי מעצמי. הפעם מדובר היה בשקר מתועב מהרגיל.

אם קודם תהיתם לעצמכם, עכשיו אתם יודעים בוודאות: ככה הורסים מותג. "אבן שטיפש אחד זרק לבאר, גם אלף חכמים לא יוציאו", אמרו חכמינו, והחלטה מטופשת שהתאחדות אחת קיבלה, גם אלף שערים לא ישנו. המחזור האחרון בליגת העל היה מהמיותרים שידענו, מהמכוערים שראינו, מהעצובים שזכורים פה, וזה בליגה שגם ככה מתקשה לספק עניין. האדישות של בית"ר מול אשדוד הייתה שיאו של הביזיון. ההרכב החסר, היכולת הנרפית והיעדר המחויבות שיקפו יותר מהכל את חוסר הכבוד שיש פה למותג הקרוי "כדורגל". על מוסר אני כבר לא מדבר.

וויגאן מבטיחה להילחם במנצ'סטר יונייטד על אף שאין לה עניין בליגה, כי היא יודעת שכבודה של הפרמיירליג מונח על כתפיה; יהיה לה לכבוד לגנוב את האליפות מיונייטד, מאורע מרגש שיירשם בספרי ההיסטוריה של המועדון ושבעקבותיו ייכתבו עשרות שירי עידוד שיושרו על ידי האוהדים בכל מפגש עם היונייטד. בישראל המציאות הפוכה. עשר שנים אחרי משחק השרוכים, כלום לא השתנה. "כבר נשארתם בליגה", ניסה לשכנע אז אבוקסיס, כך מספרים, את שחקני בית שאן להרפות מעט מהדוושה ולקשור שרוכים. סביר להניח שזה מה שבאשדוד אמרו השבוע לשחקני בית"ר. מיד אחרי השער של צ'קול הצטרפתי במהרה לחדר השינה, לראות את הסוף של "האנטומיה של גריי".

טניס, לעומת זאת, היא אוהבת. זה אנין, אופנתי ואלגנטי, ו"הכל פה בקלאסה", כדבריה. עונת החימר האירופאית היא שיאה של האריסטוקרטיה של הענף, עם טורנירים יוקרתיים בבירות אירופאיות נוצצות כמו מונטה קרלו ורומא, עם שורה של ידוענים ביציעים, בנות זוגם המצודדות וניחוח של שמפניה. אין פלא, אם כך, שבמאי המשדר בחר השבוע להתעכב דווקא בקהל, שם נצפתה במושבים האלגנטיים אשתו הנפלאה של לואיס פיגו, שלשמחתנו מתגלה כחובבת טניס מושבעת. האמת, זה הרבה יותר מעניין מהמשחק. כנראה שגם הבמאי הבין שעם השמש הצהובה והחימר הכתום, אנחנו במילא לא מצליחים לראות את הכדור.

היא נוהגת לומר עליי שאני אוטיסט. לטענתה, ברוב הזמן אני מתקשה ביצירת קשר עם העולם החיצון, מסתגר בתוך עצמי, רק בוהה במסך עם עיניים נבובות וחסרות הבעה. הקולות שמפעם לפעם נפלטים מפי לא מרשימים אותה. מבעד לפניי החתומות, היא מתקשה לזהות את האקסטזה שאני טוען שמשתוללת בתוכי. "מילא שבבית אני לא מצליחה לתקשר איתך", היא נזפה בי השבוע, "אבל למה גם עכשיו, במסיבת יום העצמאות, אתה רואה כדורגל, זה כל כך לא מנומס, ואיך זה ש...". את הסוף של הדברים כבר לא קלטתי. היגואין בדיוק שם את השלישי.

סוף השבוע כבר היה אמור להיות מוקדש לשיקום היחסים. "הלילה אין כדורסל", היא הזכירה לי את הסיכומים המוקדמים בינינו; ערוץ הסרטים העלה ערב סיוטי שהוקדש כולו לנטלי פורטמן, במרתון שידורים שמהווה את הגרסה הנשית למונדיאל, ו"הפעם עושים מה שאני רוצה". מדי פעם חמקתי לחדר השינה, רק כדי לראות בחצי עין את קבוצתי מובסת פעם נוספת, ולא על ידי אלופת אירופה, אלא על ידי האחרונה בטבלה. וכך, מובך ותשוש, לא נותרה לי ברירה אלא להרים ידיים. חזרתי לסלון, הנחתי סביבה את זרועי, ויחד ראינו את הסוף של "קרוב יותר". או יקירתי, מה הייתי עושה בלעדייך?