מיוון העתיקה ועד בית שאן

אין פה תרבות ספורט ויסלחו לי שחקני המטקות בים: אנחנו מתעניינים כמעט ורק בכדורגל. אין השקעה במתקנים, אין חשיבה לעתיד, הקהל הוא ברובו קהל קונצרטים של ניצחונות או קהל שמקומו בגן חיות, אין כבוד למאמנים, אין כבוד לשחקני עבר, השחקנים לא מכבדים את המקצוע ורמת הניהול דומה ל... האמת, היא לא דומה לכלום. אומרים שבאירופה יש תרבות ספורט.

אירופה - מושא הכמיהה של כל ספורטאי ואוהד ספורט ישראלי. אם שאלתם את עצמכם פעם למה זה, שהם שם ואנחנו פה ולא רק גיאוגרפית, אזי התשובה לשאלתכם פשוטה היא: באירופה תמיד חינכו לספורט ויחסו חשיבות רבה לתרבות הגוף ולחינוך הגופני ואצלנו לא, אצלנו למדו תורה.

יוון העתיקה היא מולדת הספורט האמיתי. התפתח בה ספורט שמטרתו הייתה חינוך האזרחים לתועלת המדינה. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא ספרטה שראתה בחינוך הגופני דרך ליצר חיילים למדינה. אולם הספורט היה ערך עליון ולא רק למטרות לחימה: הנשים בספרטה עסקו בחינוך גופני כדי לחנך את גופן לקראת הלידה, תחרויות הנשים באולימפיאדה היו לרווקות בלבד כי הייתה זו דרך טובה למציאת חתן ולצד התחרויות הספורטיביות היו גם תחרויות במוסיקה, פילוסופיה, מדע ואומנות וזאת בכדי ליצור אוירה חברתית כוללת.

ואצלנו? אצלינו עסקו בעבודת השם וקיבלו את בואם של היוונים עם מרד המכבים, שנועד להגן על המסורת והזהות היהודית מפני מנהגים ופולחנים הלניסטיים, ובתוכם משחקי הספורט. אמנם לא היה שום איסור לעסוק בספורט ויהודים בימי בית שני הכירו מקרוב את מושגי עולם הספורט, צפו ואף השתתפו בתחרויות ספורט. אבל הספורט לא היה חלק ממערכת החינוך והתרבות היהודית, שלא ראתה בתרבות הגוף חלק נורמטיבי ומרכזי של החינוך. וכפי שאני עונה לאמא שלי בכל פעם שהיא מעירה לי על התנהלותי הכללית : "הכל מתחיל בחינוך".

רק בשלהי המאה - 19 חל אצלנו השינוי בתפיסה ביחס לספורט. בקונגרס הציוני השני שהתקיים בבאזל בשנת 1898 נשא המנהיג הציוני והשדרה מקס נורדאו דברים בנושא חשיבות טיפוח הספורט והגוף כחלק מהכוח של העם יהודי, ואגודות ספורט יהודיות שנשאו שמות יהודיים מייצגי כח ועוצמה הוקמו ברחבי אירופה ובתוכן הקבוצות האלמותיות "בר כוכבא ברלין", "הכח וינה" וכו'.

בתחילת המאה הקודמת, בפעם הראשונה בהיסטוריה של העם היהודי, הפך הספורט לחלק בלתי נפרד ממערכת החינוך, לאחר שההתעמלות הפכה לחלק מתוכנית הלימודים של בית-הספר העברי בארץ-ישראל. מאז אנחנו מנסים לבנות תרבות ספורט אבל זה עדיין לא זה : הצבא לוקח לנו את הילדים, יום כיפור לוקח מדליה לשייטים, חיל האוויר את התקציבים, העירייה את המתקנים וכאילו אין מספיק מקלות בגלגלי תרבות הספורט הישראלית מגיעה הפסקה הבאה.

בשנת 1995 הבנתי תרבות ספורט אמיתית מה היא. במחזור האחרון בליגה האנגלית בעונת 1994/5 יצאה מנצ'סטר יונייטד אהובתי למשחק חוץ בווסטהאם, שאיבדה כל עניין בליגה. ניצחון של מנצ'סטר במשחק היה מקנה לה את כתר האליפות. כשהתחיל המשחק הבנתי שזה הולך להיות גיהנום, כשווסטהאם הובילה 0:1 אי אפשר היה להבחין מי היא אותה קבוצה שזקוקה לניצחון אליפות ומי זו הקבוצה שרוצה לנצח למען טוהר הספורט ובשם תרבות הספורט. נגמר 1:1 אחרי משחק הקרבה יוצא דופן של ווסטאם בעקבותיו כמעט ושברתי את הטלויזיה מעצבים ויונייטד הפסידה את האליפות.

ובמעבר חד, שלוש שנים מאוחר יותר, לאחר שהבטיחו את הישארותם בליגה, "מכרו" שחקני בית שאן אליפות לבית"ר ירושלים, סליחה, זה לא הוכח, "נתנו" את המשחק, משמע: לא התאמצו מספיק, או בתרגום חופשי: קשרו שרוכים באיטיות מרגיזה ליד הרחבה בעוד שחקני בית"ר כולם שורצים ברחבתם.

עכשיו "כוכב" המשחק איתן טייב עומד להוציא לאור ספר נוגע ללב המגולל את סיפורו של קושר שרוכים בית שאני שחייו נהרסו לאחר שהתקשרות השמאלנית התנכלה לחייו על לא עוול בכפו. ולי סיפרו שלהיות סופר זה מקצוע מכובד.

רלף קליין: "אני למדתי בחיים שכדי להיות אלוף אתה צריך לנצח את מי שיותר טוב ממך. מה החוכמה לנצח את מי שחלש ממך?".