מה הקשר בין מכבי להומור?
היה לא קל בשישי בערב, בואו נודה על האמת, אדומים יקרים. מכבי חזרה מהתהום בווינריות מרשימה, והמסרונים, אתם בוודאי יכולים לנחש, לא איחרו להגיע. מיטב חבריי המכבים שחיכו לי מעבר לפינה הציפו את תיבת הדואר הנכנס עד כדי סכנת קריסה. לצד הטקסט המוכר "אנטישמי, עוכר ישראל, אנטי ציוני.." צץ, לראשונה כמדומני, טקסט הומוריסטי. כן, מכבי, הומור, הייתם מאמינים. בעוד ששימון היו"ר התייחד עם הקמע, הודה לשופטים על הטכנית המוזרה ברגע הנכון, ושלח למצלמות את הפרצוף המיוסר ששמור אצלו לניצחונות, הפסדים, שמחות משפחתיות ודיונים בבתי משפט, כאן בלב תל אביב התגלו סימני הומור מכביסטי.
"אני אקח את הבת שלך ללהקת המעודדות של מכבי", איחל לי מיכאל. האינסטינקט שלח אותי לסמס לו כגמולו, אולי להציע את השם המקראי סמודיש לבנו בכורו שייוולד בעוד ימים ספורים. אצילות תמוהה שנפלה עלי לפתע, גרמה לי להניח את הסוללרי על השידה ולחכות לימים יפים יותר. גם בקרבות מסרונים צריך לדעת להפסיד בכבוד.
האומנם כל העולם נגדנו?
עדיין בשישי. למרות התבוסה של סיינה, קבוצתי האהובה מזה יומיים ארוכים, נשכבתי במיטה אופטימי. הומור צהוב מפתיע זה לצד גל טוקבקים אדיר שהביע השתתפות בצערם של האיטלקים, שכנע אותי שימים יפים עוד לפנינו, חובבי הספורט בארץ. כי הרי הוויכוח הוא לא בין אוהדי מכבי לאוהדי הפועל, אלא בין תרבות ספורט שמבקשת נורמליות לבין תרבות ארכאית שתקועה עמוק בחוויה של מצור. שממשיכה להביט על העולם דרך עשן המשרפות באושוויץ. כל העולם הרי נגדנו ולכן גרנט, מכבי, ניקולה וויצ'יץ' ורומן אברמוביץ', כולם מולאמים לטובת המאמץ היהודי להכניס לגויים. להראות להם שאנחנו כאן.
אנחנו כאן, זה בסדר, תירגעו קצת. הפצצה האיראנית עוד לא הגיעה לנקודת האל חזור. תנשמו. גם הלכידות הפנימית בסדר, עמישראל מאוחד מתמיד. זה לא אתכם שאנחנו שונאים אחינו המכבים, זו הדיקטטורה. זה הדיכוי המחשבתי.
מי שלא קופץ אדום?
אגב שנאת חינם ושמחה לאיד, אולי הגיע הזמן לעשות סדר בעניין הזה ולתהות: אם רק האהבה לקבוצתכם היא זו שמניעה אתכם, כפי שגרס פז חסדאי המכבי באתר זה. מדוע ברגעי השיא, כשאתם משפילים את בולוניה בגמר או הופכים את סיינה במדריד, כל מה שאתם מסוגלים לנפק מהיציע זה "מי שלא קופץ אדום"? לא שיר הלל לשארפ ולא פזמון לניקולה, הדרך האולטימטיבית שלכם לבטא אקסטזה צהובה היא להזכיר לנו שברגע זה ממש, בעוד אתם נוגעים בתקרה, אנחנו תקועים במקומותינו. האם זו רק אבחנה סטטיסטית שראוי להזכיר בעיצומו של משחק כדורסל, שיש כאלה שקופצים ויש כאלה שלא, או שמא מבצבצת פה שמחה לאיד? הייתכן, שגם אתם שועלים צהובים, אפילו כשאתם נושמים אוויר פסגות אירופאי, לא ממש מסוגלים להגדיר את עצמכם בלי הפועל? אדם מוזר הוא האויב שלכם, מכביסטים יקרים, בדיוק כמוכם. אולי קצת פחות צבוע.
האם הם נשארו עד סוף הטקס?
היה נחמד מאוד בראשון בלילה, בואו נודה על האמת אדומים יקרים. הגמר כבר היה אירוע שתאם יותר את העדפותינו הספורטיביות. מסינה, שנראה כמי שמודע היטב לתפקידו ההיסטורי במחלוקת הפנים ישראלית, ניהל בגאון את הקרב. דקות ארוכות לפני הבאזר ובדירתי הצנועה החלו כבר החברים בדיונים לגבי האופי הראוי לחגוג עם הולדן ואנדרסן. בתור המבוגר האחראי דרשתי משמעת עד הסיום. "מכבי כבר הוכיחה יכולת לחזור", הזכרתי לכולם, מבוהל שלא לצורך. נמרוד הפזיז, שחייג ללא רשותי לחבר אדום לחלוק יחד את הזכייה המסתמנת, ננזף והורחק מהסלון לשתי דקות. אבל בסופו של דבר, היה זה דווקא יובל, ידידי הצהוב, שהקדים תרופה למכה ולחץ ראשון על מקש הסנד.
"בשנה הבאה אנחנו ראש בית", סימס לי אחרי ההחטאה המכריעה של גרסיה. נהדר, הרהרתי שוב במטמורפוזה שעברו חבריי המכבים, יש כאן בסיס הומוריסטי בריא לעוד שנים ארוכות של קרבות מסרונים. כשמסינה הונף על כתפי בחורינו המצוינים, התפניתי סוף סוף להעביר תשובה משלי. "תשדלו הפעם להישאר עד סוף הטקס", ביקשתי בנימוס. חשבתי, שגם לטובת שמה הטוב של מכבי, זה יהיה יפה אם הפעם יכבדו מהפודיום את הנפת הגביע. למחרת בבוקר נפגשנו, יובל ואני, הציוני והאנטישמי, בבית הקפה השכונתי. אפילו הזמנתי אותו בנדיבות של מנצח, לקרואסון שאחרי. לא יודע מה נפל עלי בסוף שבוע הזה.