את המרמור נשאיר לאדומים

חז"ל, כמדומני, היו אלה שטבעו את האמרה ש"בלי האמונה צסק"א לא הייתה אוכלת אותה", אבל זה היה לפני הרבה שנים, בתקופה אחרת לגמרי. אוהדים יכולים להרגיש את המצב הנפשי של הקבוצה שלהם, ואתמול מההתחלה היה להם ברור שמכבי עולה לגמר בלי אמונה. הפערים היו גדולים מדי. לקבוצה אחת היו את כל הסיבות להאמין שהיא חזקה, יציבה ובטוחה, בעוד השנייה ידעה שכל הנסים האפשריים כבר נוצלו. בהבדלים ביניהן ניתן היה להבחין בסיום משחקי חצי הגמר, כששחקני מכבי התחבקו וצהלו אחרי החזרה המרשימה מהקבר, בעוד שחקני צסק"א קיבלו את הניצחון כמובן מאליו, עם פנים חתומות, בידיעה שהמשימה האמיתית לא הושלמה.

הייתה עוד איזשהי אפשרות לקאמבק, אבל היא נגמרה אחרי החמצת הליי-אפ של גארסיה. הייתה זו מכה כואבת מדי, שממנה אי אפשר היה להתאושש. היה זה הרגע שבו הדברים חזרו למצבם הטבעי, כשגילינו שגארסיה אולי טוב בקפוארה אבל לא באמת יודע לזרוק כמו שחקן כדורסל, שהלפרין שוב נודם ברגעי האמת, שכספי רחוק מהליגה של לברון, שוויצ'יץ' ממשיך לדדות את דרכו החוצה מהקבוצה. יש גבול למה שהקמע של שמעון יכול לעשות. יש גבול לנסים.

דווקא האוהדים הצהובים שבאולם, אלה שעקבו אחר אהובתם עד מדריד אך מכונים "טרמפיסטים", עודדו באדיקות לאורך כל המשחק. בסופו של הערב, מנגד, אי שם בכיכר העיר, התגודדו אוהדים מסוג אחר – אלה שחוגגים הפסדים. מתברר שלשמחה האדומה יש מאפיינים ייחודיים: היא כוללת ריקודים, התרגשות, קללות וגידופים. אם יש דבר שאירועי הפיינל פור הזה חשפו, זה את ההבדלים המהותיים בין אוהדי מכבי לאוהדי הפועל: בעוד הצהובים אוהבים את קבוצתם ומייחלים לניצחונה, האדומים מונעים משנאה.

לטעמי, יש משהו מאוד שלילי בלחגוג כישלונות של אחרים, אבל אולי זה רק אני. בכל אופן, לא צריך לכעוס, אפשר להבין מהיכן מגיע המרמור: אם האדומים מבלים את מירב ימי חייהם עם אותה תחושת הפסד צורבת שהצהובים חשו אתמול, קל להבין את מקור התסכול התמידי, זה שהפך לחלק בלתי נפרד מהאופי שלהם. ועם זאת, ועליהם להישמר: עם כל כך הרבה אלימות מילולית, רגשות שנאה ואנרגיה שלילית, אף אחד לא יתפלא אם הקארמה הרעה סביבם תישאר לנצח.

כמובן שמכבי אינה מתנחמת במקום השני המכובד, שמחה מפוקפקת שכזו מאפיינת קבוצות עם צבע אחר לגמרי. זה היה הפסד כואב מבחינתה, אין ספק, עם עוד מכה לצביקה במעמד הגמר ועוד איבוד תואר, אך זו תהיה טעות להתעלם מהתמונה הכוללת, מהעונה הקשה שעברה על הקבוצה, זו שהחלה עם ילדון מפוחד על הקווים, כללה אין ספור פציעות ופרשיות, ונסתיימה רק בכניעה לאימפריה אמיתית. ברגעים כאלה למכבי אין ברירה אלא להרים את הראש, לזקוף חזה ולהסתער על האליפות. זה לא הזמן להיות נרגנים וממורמרים. את זה נשאיר לאחרים.