תודו שהפתענו אתכם

לעונות המעבר יש קסם מיוחד. הימים חמים, הלילות קרירים, וקשה להגדיר במדויק מתי השינוי הרשמי מתבצע, או מהו הרגע הנכון להחליף כבר את שמיכת הפוך. גם עבור עונת הספורט מדובר בתקופה מבלבלת. אלו הם ימים של שינויים, רגעי ההכרעה של העונה, וזה הזמן להחליט לאיזה כיוון אתה הולך: קיץ או חורף, ווינר או לוזר, פוך או פיקה. האמריקאים מכנים את הרגעים האלה כ"זמן כסף". עכשיו זה הזמן לקבל החלטה, לפרוע את השטרות, להראות ממה אתה עשוי, להגיע לשיאך כשהכסף נמצא על השולחן. תרצו או לא, עכשיו זה גם הזמן להוריד את הכובע בפני המנצחים. יהיו כאלה שאף ייאלצו לאכול אותו.

שחר פאר הייתה הראשונה השבוע שהוכיחה שלכל אחד יש מה ללמוד ממכבי. שמעון מזרחי, למשל, יודע שכשזה נהיה חשוב, הוא לא ירשה לעצמו לסבול מהתכווצויות בבטן, כי זה פשוט חסר אחריות. אלכס גארסיה יגיד לה שהתייפחות מביכה בבכי לעיני המצלמות היא לא אופציה, צריך פשוט לעלות למגרש ולהרביץ. גיבור ישראל דרק שארפ יסביר לה שוב מדוע לעולם אסור להישבר מול התקשורת או לנטוש בזעם מסיבות עיתונאים, כי זה משדר חולשה, תבוסתנות ואי יכולת להתמודד עם המציאות.

כדאי לה לשחר להסתכל טוב טוב על החבורה הצהובה, שתלמד כיצד מסתדרים עם תקשורת צינית ונשכנית, עם עיתונאים שהשלימו עם היותה ספורטאית שעולה על הבינוניות המקומית, אבל עדיין מבקרים אותה ללא רחמים. מכבי מתמודדת עם זה כבר 32 שנה, עם תקשורת שיודעת להלל אותה בניצחונות, אך נהנית יותר להשתלח בה בהפסדים. שמעון מזרחי טוען כבר שנים שהאתגר האמיתי הוא לא להגיע לפסגה, אלא להצליח להישאר בה. רק יחידי סגולה מצליחים להתמודד עם החיים בצמרת. יש את אלה שמגיעים לשיאם בדיוק ברגע הנכון, ויש כאלה שנוחלים שלוש תבוסות ביומיים.

הגוף מגיב פיזית למצבי לחץ. הלב הולם בחוזקה, הפחד מהכישלון מחלחל והידיים מתחילות לרעוד. בסנוקר ניתן להבחין בכך בבירור. אליפות העולם בשפילד (שממשיכה להתעלות לאיכויות נפלאות) סיפקה גם השבוע כמה משחקונים מכריעים, ושוב מרתק לזהות כיצד ברגעי האמת הכדורים הפשוטים ביותר מוצאים את עצמם מתגלגלים החוצה, מכות קלילות ואלמנטריות הופכות לכאב ראש עבור השחקנים הכי מיומנים על הפלנטה. גם רוני אוסליבן יודע שאלו הרגעים שמבדילים בין הגדולים לקטנים, בין דרק שארפ לכל השאר. קל לדמיין את הקפטן הצהוב לובש על עצמו פפיון ופורח באליפות היוקרתית, כאילו מתחנן לגרור את המשחק לפריים המכריע, רק על מנת להראות ליריבו שהוא מצליח להתנתק מהסיטואציה, להתעלות ברגעי המתח ולהשחיל את הכדורים פנימה. מכבי תל אביב משחקת כדורסל כאילו היא בפריים האחרון כבר 32 שנה.

אלו שלבי הנוקאאוט. זה לא הזמן לילדים נלהבים, לאלו שמנסים לזכות במנהיגות בכוח. זו כבר שנייה ברציפות שכריסטיאנו רונאלדו מגיע לשלבים המכריעים עם הלשון בחוץ, ומפנה את הזירה למנוסים ממנו, לגברים האמיתיים. ההשוואה בין יותם הלפרין לרונאלדו אומנם צורמת, אבל גם ביונייטד יודעים שכשהג'וקר הכישרוני מתחיל לקרטע, זה הזמן לשלוף את האס הישן והטוב, הקשר הג'ינג'י והנחוש, זה שלא פעם לאורך העונה כבר נראה לא רלוונטי ולא מתאים לרמות הגבוהות של המשחק. כל קבוצה גדולה חייבת שיהיה לה דרק שארפ על הספסל.

ואם בילדים עסקינן, אין מנוס מלהרהר כיצד עודד שלנו היה מתפקד בימים אלה במדריד. סביר להניח שהיה עומד קפוא על הקווים, בוהה ברצפה, מאמין שחוסר האונים שלו משדר מנהיגות. כנראה שהוא לא היה זוכר את התרגילים, לא של מכבי ולא של סיינה, ובסיום שוב מפסיד, מתלונן, מתרץ, אולי אפילו משמיץ את חבריו בצורה חסרת כבוד. מה שבטוח זה שבסיום המשחק הוא היה מתקשר הביתה, אומר לאמא "שוב עשיתי טעות" ואוכל קציצה.

האמת היא שהדברים הללו נכתבים בלב כבד. גידלנו אותו, אהבנו אותו, אפילו סלחנו לו כשגזל מאיתנו את גביע אירופה, אבל רק בגלל זה הפגיעה כואבת יותר. אין דבר יותר מעליב יותר מאשר אדם קרוב אליך, שהיה חלק בלתי נפרד ממך, נוטש ובוגד בך בפומבי. לא תהיה ברירה אלא להתנחם בעובדה שבזמן שצביקה שרף – זה ש"להגיד עליו שהוא לא מאמן זו מחמאה" - עושה בית ספר ליריביו מהצמרת האירופית, עודד הקטן יושב ממורמר בזולה שלו בגליל עם גילי מוסינזון, מעשן, שותה ומשחק סנוקר.

אוהדי מכבי לא חגגו בסיום הניצחון. בניגוד לאחרים, הנוהג אצלנו הוא לחגוג רק אחרי הזכייה בתואר, בעוד העפלה לגמר נחשבת רק לחצי עבודה, דבר שאמור להתקבל בטבעיות. מה שכן, בהחלט שחררנו אנחת רווחה, הנחנו את רגלינו על השולחן, הזמנו פיצה ענקית, צפינו בניחותא במשחק בין טאו לצסק"א, והתמוגגנו מעוד ערב ספורטיבי נפלא. ספק אם נוכל להחזיר את הגביע הביתה מול צסק"א הכל כך מיומנת, אבל אחרי קאמבק שכזה אנחנו בהחלט גאים. גאים בדרק, גאים בגארסיה, גאים בעובדה ששוב הדהמנו אתכם.