לא אלמן ישראל

תחת שמים אפורים, ברחובות שקטים, כמעט ריקים מאדם, הסתובב נער במעגלים סביב עצמו. בסוף הוא פנה מזרחה והמשיך ללכת. מכונית אחת עצרה בצד, לרגע, אבל אז המשיכה בדרכה. השאר האטו במעט את מהירותן.

למשך שתי דקות צפירה חדה קרעה אשנב בבועה שעוטפת את סכנין והותירה את תושבי העיר נבוכים משהו, תלושים מההקשר, לא בטוחים איך לנהוג, אבל לא משום שלא ידעו מה עומד מאחוריה. מפיד, מורה בתיכון המקומי, מספר בגאווה שהוא עבר קורס על השואה, שאת עיקריו העביר ליתר מורי בית הספר כדי שהללו יעבירו אותם הלאה לתלמידיהם. וליד, אוהד הקבוצה שלומד בכיתה י"א, השתתף בתוכנית שבמסגרתה למדו ערבים על השואה ויהודים על הנכבה. על רקע הלמידה על סבלו של האחר, הוא סיפר, המפגש המשותף שחתם את התוכנית היה מוצלח הרבה יותר ממפגשים רגילים בין ערבים ויהודים.

ובכל זאת, הבועה נאטמה, חזרה מיד בתום הצפירה. בלילה התמלא עד אפס מקום בית הקפה של אבו עבדו לכבוד המשחק בין הקבוצה האנגלית עם המאמן הישראלי המנצח לקבוצה האנגלית עם הקשר הישראלי, שבישל את שער השוויון. זמן קצר לפני כן, בעראבה השכנה נערכה עצרת גדולה. אנשים אחדים נשאו נאומים ואחרים נשאו דגלים אדומים ויהודי שעבר שם תמה לפשר הכינוס, אבל עבור התושבים המקומיים התאריך אחד במאי בא הרבה לפני כ"ו בניסן. לרגל יום הפועלים הבינלאומי, גם בתי הספר בסכנין נסגרו. ליאו קרופניק, בלמה של בני סכנין, עולה חדש מארצות הברית, אומר שכעיר השקועה בתוך בועה, סכנין מזכירה לו מדינה קומוניסטית. כשמבקשים ממנו לתאר את סכנין, הוא מסביר שהנסיעה אל תוך העיר כמוה כחזרה בזמן. במקרה שלו, היא מחזירה אותו לעבר הפרטי שלו עצמו.

את שתים עשרה שנותיו הראשונות בילה קרופניק מאחורי מסך הברזל. הוא נולד באוקראינה בעיר שנקראת על שם אבי האומה האוקראינית, בוגדאן חמלניצקי, שבהיסטוריה היהודית רשום כצורר רצחני. תולדות העיר נוראות כשמה: ב-1919, 270 שנה לאחר פרעות ת"ח ת"ט שאותן הנהיג חמלניצקי, הקוזאקים רצחו 1,600 יהודים בעקבות המרד הקומוניסטי, בתקופה שבה היוו היהודים כמחצית מאוכלוסיית העיר; ב-1941, לאחר שהיהודים שיקמו את קהילתם, הנאצים פלשו לעיר והקימו בה גטו, ובשלהי 1942 נרצחו 7,000 יהודים באקציה.

ליאו קרוי על שם סבו, אבי אמו, שכל משפחתו נספתה בשואה. סבו התחתן עם סבתו בחמלניצקי לאחר שזו חזרה מקזחסטאן, לשם ברחה בזמן המלחמה תחת מטר פצצות של מטוסים גרמניים. בדרך לשם נפטרו שתי בנותיה מנישואיה הראשונים; בעלה יצא למלחמה ולא חזר. סבו מצד אביו נלחם גם הוא בשורות הצבא הסובייטי, ועד היום מראה לליאו בגאווה את עיטור המלחמה שבו זכה. אם סבתו עבדה במפעל לייצור פצצות. ידיה נעשו כל כך גסות במהלך העבודה שהדרך היחידה לרככן היתה להשתין עליהן.

אמו של ליאו סיפרה לו שהוא נולד כתוצאה מתקרית אנטישמית. אישה ניגשה אליה במפעל שבו עבדה והביעה את צערה על כך שהיטלר לא השלים את משימתו. אדישותו של מנהל המפעל למשמע תלונתה הרתיחה אותה כל כך שהיא נכנסה לצירים. האנטישמיות דחפה אותו גם אל תוך עולם הכדורגל. כילד עסק קרופניק בהתעמלות, אבל בהדרגה דחקו אותו החוצה. באחת התחרויות האחרונות שלו כמתעמל הוא צד את עינו של מאמן כדורגל שהציע לו להצטרף לקבוצתו. קרופניק דחה אותו בפעם הראשונה, אבל הוא עדיין זוכר את הרגע שבו נתקל בו שנית, שנה לאחר מכן. המאמן היה שיכור כלוט ובכל זאת הוא הצליח לזהות אותו, ובהיעדר נייר ועט הוא חרט את מספר הטלפון שלו על גבי קופסת גפרורים.

אלא שזמן קצר לאחר מכן, ב-1990, משפחתו הצליחה להשיג אישור לעבור לארצות הברית. הם הגיעו לסן פרנסיסקו, העיר שבה דגלי הגאווה המונפים עולים במספרם על דגלי המדינה. אבל גם שם התקשה קרופניק להשתלב. יום אחד הוא ניגש לקופה בסופרמרקט ויחד עם התלושים שהוציא מכיסו יצאו מחוריהן עיני כל מי שעמד סביבו. הוא חזר הביתה ונשבע לאמו שלא ישוב עוד לסופרמרקט לעולם בלי כסף מזומן. קבלת הפנים של הילדים בבית הספר לא היתה נעימה יותר. הם צחקו על האנגלית הרעועה שבפיו, הכסף המועט שבכיסו והבגדים הלא אופנתיים שלגופו. הוא עבר בין מספר בתי ספר, ולא השתלב באף אחד מהם. בבית הספר היהודי הכיפה תמיד נפלה מראשו, ובבית הספר הכלליים שאר המהגרים שמחו להיטפל לזר החדש. קרופניק הרגיש כאילו הוא חי לבד בעולם נפרד.

לכל אורך התקופה הזאת, הוא הרגיש בבית רק על כר הדשא. בזכות כישוריו ככדורגלן הוא הצליח לקנות את הערכת שאר הילדים, וברבות הזמן גם את השכלתו בברקלי, אחת האוניברסיטאות היוקרתיות בארצות הברית. הכדורגל מכתיב את חייו, הוא אומר, ומסביר שהצלחה על המגרש באה במקביל לתקופות הטובות יותר גם מחוצה לו. באותה מידה, אישיותו משתקפת בצורת משחקו. בברקלי הצטיין קרופניק מחוץ למגרש, וגם בתוכו מתאפיין משחקו יותר מכל באינטליגנציה. קרופניק מעיד על עצמו שהוא אינו טכני במיוחד וגם לא מהיר, עיקר כוחו בהבנת המשחק ובקריאת אנשים. במהלך המשחק פיו ורגליו שווים, הוא כל הזמן מכוון את חבריו לקבוצה, מנחה אותם היכן לעמוד.

הרקע של קרופניק מייחד אותו גם מחוץ למגרש. בזמן ששאר השחקנים עולים לאוטובוס עם ערימות עיתונים בידיהם ואוזניות באוזניהם, קרופניק עולה עם... ספר. הוא שונא לבזבז זמן ומקפיד לנצל גם את עשר דקות העיסוי לקריאה. בין השאר, הוא סקרן לקרוא את מיין קמפף. בזמן ששאר השחקנים יורדים מהאוטובוס בבגדים נוצצים ותסרוקת מבריקה מג'ל, קרופניק לובש חולצה לבנה פשוטה וכפכפים. הוא מעדיף לשלם 20 שקל תמורת ביקור בפארק, הוא מסביר, על פני קניית חולצה. כהוכחה לכך, הוא שולף מהארנק כרטיס שמאפשר לו כניסה לגנים הלאומיים.

אלא שבמשך תקופה ארוכה לא ידע קרופניק אם בידיו כרטיס כניסה גם לעולם הכדורגל המקצועני. לאחר סיום לימודיו הוא החל להתגלגל מקבוצה לקבוצה, מהזדמנות מוחמצת אחת לרעותה, בין פציעה לפציעה, תמיד על סף פרישה. מסכת המסעות שלו היתה מתישה את אודיסאוס. נקודת המפנה הגיעה כשצורף לנבחרת האמריקאית במכביה האחרונה, ב-2005. בעיניו היתה המכביה אחת מנקודות השיא חייו, בעיקר השבוע שקדם לתחילת המשחקים שבו טיילה המשלחת ברחבי ישראל.

דרך משחקי המכביה הגיע קרופניק למכבי נתניה, שעבורה היה אטרקטיבי במיוחד כיוון שלא שיחק על תקן זר אלא כישראלי. אבל גם תהליך הסדרת מעמדו כעולה חדש לווה בקשיים, בייחוד כשנדרש להוכיח את מוצאו היהודי. "אמא שלי מתקשרת אליי חמש פעמים ביום", הוא אמר להם – איזו עוד הוכחה הם צריכים?

משחקו הראשון בארץ היה נגד הפועל כפר סבא של אלישע לוי, שזכור לו במיוחד. הוא זוכר היטב גם את משחקו הראשון בסכנין. גשם ירד בשעה שאוטובוס הקבוצה נכנס אליה, וטיפות הגשם היו בעיניו כפצצות. בתי העיר סכנין נראו כאילו זה עתה הופגזו (אבל איך יש כל כך הרבה מכוניות מרצדס?). הוא נדהם מעוצמת עידודם של אוהדי סכנין, בכל ימיו כשחקן הוא מעולם לא שמע אצטדיון רועש כל כך. עופר טלקר, חברו לקבוצה, ניגש אליו לפני המשחק והבטיח לו שבתוך עשרים דקות הקהל יירגע. הוא לא.

לא רק המשחקים – והטעויות, שעליהן הוא מתייסר הרבה לאחר שריקת השופט – נחרטים בזכרונו של קרופניק, כי אם גם תאריכים. ב-12 ביולי, 2006, הוא ישן במושב בצפון ושקל לחתום בסכנין כשנבואתו התגשמה. מלחמת לבנון השנייה פרצה, ואחיו התקשר בבהלה מארצות הברית ודרש ממנו להסתלק משם. לכל אדם יש שם אבל לא, קרופניק מציין, לקטיושות. הוא חתם בהרצליה, אבל אחרי חצי שנה שבה נפצע ונעשק, לגרסתו, הוא חזר לסכנין והיה שותף בעלייה לליגת העל. העונה הזאת היתה יוצאת דופן בקריירה שלו ביציבותה ובהצלחתה.

לא היה לו קל לגור לבד, הרחק מהמשפחה, אבל הוא יודע שאין לו סיבה להתלונן. להיפך, הוא מחייך בנינוחות ואומר שהוא מעריך את כל מה שיש לו, את משכורתו הגבוהה ואת ביתו בנהריה. בשבוע שלאחר תום העונה הוא מתחתן עם מיטל, אישה ישראלית שפגש השנה. הוא לא יודע היכן ישחק בעונה הבאה, וגם לא מה יעשה לאחר שיפרוש או היכן יגור, אבל הוא לא מודאג. נדודיו לא הגיעו לסיומם, אבל אחרי שנים ארוכות שבהן התקשה למצוא את מקומו, חייו הסתדרו. הוא רגיל למצוא סדר בבלאגן. את ההגנה של סכנין הוא מארגן מדי שבת, ובשעה שהוא נוסע ברחובות העיר, מנסה למצוא מקום בין המכוניות החונות בתפזורת מחוץ ל"קפולסקי" שנפתח לאחרונה בסכנין, הוא מצהיר, "אני מת על איך שאין חוקים בעיר הזאת!"