פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        פציעה מנטלית

        נאש כבר לא מנהיג, ד'אנטוני מביך את עצמו, והספרס חוגגים. אז למה הם משתמשים בעבירות מכוונות עלובות? אסף רביץ מסכם את הסדרה המאכזבת

        זו אמורה הייתה להיות הסדרה הגדולה ביותר אי פעם בסיבוב הראשון, אבל בפועל אנו חוזים בהתפוררות של קבוצה אחת, בזמן שהשנייה רוקדת לה על הקבר. הלוויה הרשמית תצא בראשון ב-22:30. מה היו הגורמים שהובילו למפח הנפש הספורטיבי מחד, ותצוגות המושלמות מאידך?

        רצח קנדי

        יותר מכל דבר אחר, קיוו בפיניקס שההגעה של שאקיל אוניל למדבר תשנה במשהו את האופי של הקבוצה בפלייאוף, אולם אחרי שלושה משחקים כבר ברור שאפילו הדיזל לא יכול לרפא את החולה הזה. להוביל פעמיים בפער דו ספרתי בשני משחקי החוץ הראשונים ולא לצאת עם אף נצחון זו עדות אופי בלתי ניתנת לערעור. גם אם היה להם יותר מזל ברגעים המכריעים של המשחק הראשון, עצם זה שהסאנס נתנו לספרס לחזור בצורה כזו מעיד על פגמים אינהרנטים בקבוצה האהודה כל כך. פיניקס פשוט לא הצליחה ליצור לעצמה תודעה של קבוצה מנצחת. כדי להבין איך מנצלים יתרון דו ספרתי במשחק חוץ מספיק לראות את ההצגה של הספרס במשחק 3.

        אמארה, ברבוסה, גרנט היל ודיאו בורחים בבהלה בכל פעם שהספרס מעבירים הילוך, אבל הבעיה המרכזית הפעם נמצאת אצל סטיב נאש. כמה עצוב שזה נשמע, זה נראה מאוחר מדי מבחינתו של הקנדי, שנראה שכבר לא יחזור ליכולת של השנים הקודמות. במשחק 1 הוא התעורר רק בהארכות, בשני היה הסיבה העיקרית לרבע השלישי האיום והלילה (בין שישי לשבת) הוא כלל לא הופיע, והעיד בסיום ההתמודדות ש"לא הרגיש קשור למשחק".

        הצרה של השמשות היא שעם היכולת צונחת גם המנהיגות שחבריו כה זקוקים לה. הקנדי הרי חיבר סביבו חבורה נהדרת, אבל אף פעם בעצם לא הרגיש שהוא מוביל את הקבוצה הטובה בעולם, תמיד היה משהו אנדרדוגי בהתנהלות שלו. בשום שלב הוא לא נראה כמו שחקן עם אמונה מוחלטת ביכולת שלו לנצח את הסדרה הזאת, ובפלייאוף הנוכחי זה בלט יותר מאי פעם.

        הקלות הבלתי נסבלת של הקיום המפסיד

        לא ניתן להתייחס לבעיות של פיניקס מבלי להוסיף ביקורת על מייק ד'אנטוני. מאחורי הקווים של פיניקס עומד גאון התקפיאמיתי, אחד המאמנים הטובים ב-NBA בשנים האחרונות,וגם איש נחמד מאוד, אבל כשזה מגיע לניהול משחקים חשובים הוא נמצא כמה ליגות מתחת למאמנים בכירים מסוגו של גרג פופוביץ', שבינתיים מנגב איתו את הפרקט בחיוך ערמומי. על המהלכים האחרונים במשחק ההארכות דובר כבר רבות, אולם 2 ו-3 חשפו את ההבדלים ביו השניים טוב יותר.

        ההתאמות שביצע פופ למשחק השני שוות כתבה שלמה, כל חולשה של פיניקס נוצלה עד תום. באותו הזמן לא עשה ד'אנטוני דבר. דבר. הוא המשיך לתת לנאש לשמור על טוני פארקר, למרות שאינו מסוגל לרוץ אחריו, ואין לו את הנחישות הגנתית לנער שלוש חסימות בהתקפה, הוא נתן לגרנט היל 20 דקות למרות שלא נגע בכדור ושמר על ברוס בואן, והעניק לפופ לקבוע עבורו מתי שאקיל משחק ומתי לא, לפי מטוטלת ההאק-א-שאק. הוא אפילו שלח פרצוף ממורמר וזועף לעבר המאמן שמולו באחת מהעבירות המכוונות על הענק, ונראה כמי שבא בטענות במקום להפגין מנהיגות.

        באותן תשע דקות איומות בפתיחת הרבע השלישי של משחק מספר 2 הוא לקח רק טיים אאוט אחד (!) וביצע את שני החילופים הקבועים, והופ - ברחה הסדרה לו מהידיים מבלי שיזוז מהשבלונה. רק 8 דקות לגונג, בפיגור 16, הוא ניסה את דיאו על פארקר, והתברר שזה עובד - הספרס קלעו רק 8 נקודות עד הסיום, אבל זה היה מאוחר מדי. בו בזמן, הוא התעקש לנסות לנצל בהתקפה את המיס מאץ' של דיאו, למרות שהצרפתי התעקש להוכיח לו שהוא לא מסוגל לעשות זאת.

        אם עד כאן ניתן לסלוח, ההחלטה לפתוח שוב עם נאש על פארקר במשחק השלישי היא שערורייה אמיתית. המשחק נפתח בריצת 18:8 לספרס בשש הדקות בהן היה פארקר אחראי על 10 נקודות ו-4 אסיסטים, ורק אז לקח דאנטוני פסק זמן ראשון והתחיל לשנות. אולם הרוטציה הקצרה שלו, בה דיאו הוא המחליף היחיד לגבוהים, לא אפשרה למאמן הסאנס להשתמש בבוריס כשומר של חברו הצרפתי, למרות שהיה היחיד שהצליח להאט אותו בסדרה הזאת. וכמו שאמר פארקר בסיום המשחק, הגישה אל מול הפיק אנד רול הייתה לעבור מאחורי החסימה, ולא ללחוץ, כדי למנוע מפארקר את ההשתחלויות לטבעת. תוכנית נאה. אבל כשפארקר חורך רשתות בג'אמפים, וזה לא עובד, כדאי לחשוב על משהו אחר. נאש, בביקורת לא כל כך מרומזת, אמר לאחר המשחק, "זו הייתה, פחות או יותר, תוכנית המשחק, אבל ברגע שהוא מתחיל לקלוע, כנראה שאנחנו צריכים להתאים את עצמנו". וזה לא קרה.

        מכל זווית מדובר בקריסה מוחלטת של מאמן, קריסה שתצריך הרבה מאוד דיונים במשרדי ההנהלה של פיניקס בקיץ שתיכף מתחיל, ונראה שסטיב קר מודע לכל הבעיות הללו.

        פאול מכוון למשחק

        השימוש המוגבר בהאק-אה-שאק בסדרה הזאת, כולל ברבעים ראשונים, מעלה מיד שלוש שאלות:

        1. מדוע זה עדיין חוקי? באירופה כבר אסור, ודווקא האמריקאים, שכל כך חשוב שלחוקיהם שלהם יהיה תוקף מדעי,ואלה שלא עושים עבירה בפלוס שלוש בסיום כי זה לא נאה ולא יאה, מאפשרים זאת. אפשר להחיל חוק שייתן לשופטים שיקול דעת מתי מדובר בפאול רחוק מהכדור שהוא חלק מהמשחק ומתי מדובר בפאול מכוון (רמז: שחקן משני רץ אל שאקיל, מחבק אותו ומנסה להפנות את תשומת לבו של השופט עם צעקות "אני עושה עבירה, אני עושה עבירה", בתקווה שישרקו לפני שהענק יתעורר מרבצו).

        2. למה זה עדיין לגיטימי? הו, נאיבי שכמותי, ציפיתי להצפה של מאמרים בגנות התופעה שכל קשר בינה לבין כדורסל מקרי בהחלט. מה שהחוק לא עושה תרבות הכדורסל אמורה לתקן, ותופעה כזאת אמורה הייתה להיתפס כלא ראויה, כמגעילה וכמעידה על מי שמשתמש בה כפחדן עלוב.

        3. בשביל מה פופ צריך את זה? בשאלה הנצחית של למה שונאים את הספרס כל כך למרות שהכוכב שלהם הכי נחמד בעולם, כאן נמצאת התשובה - אוהדים אוהבים את הקבוצות הגדולות שלהם עם קלאסה. לסן אנטוניו יש את החבילה השלמה, אבל היא מתעקשת לא להתעניין בקלאסה. יש לה את הקטנות של בואן, את ההצגות של ג'ינובילי, את התלונות הבלתי פוסקות לשופטים, את הצ'יפ שוט של הורי בשנה שעברה, ועכשיו ההאק-אה-שאק ברבע ראשון. כשכותבים סרטי ספורט בהוליווד, אלה הדברים שהרעים עושים, אז שלא יתפלאו אחר כך שההיסטוריה הקולקטיבית תעשה מאמצים להמעיט בערכה של הקבוצה האדירה הזאת.