לא יכול לבד

בספרו של העיתונאי מייקל ליהי על הקאמבק האחרון והלא מוצלח של מייקל ג'ורדן לוושינגטון וויזארדס, When Nothing Else Matters, הוא עומד על התכונה המנטלית החשובה ביותר של הכוכב הגדול בהיסטוריה של הכדורסל: האמונה שכישלונותיו ושגיאותיו הם לא יותר מסטיה רגעית מדרך ההצטיינות וההצלחה, שהיא היחידה שהוא מכיר. הסגולה הזאת היתה חשובה במיוחד בשתי עונותיו האחרונות בוויזארדס, שבהן קלע בפחות מ-40 אחוז מהשדה והציג במשחקים רבים יכולת חלשה. גם אז, כשסבל מדלקת כרונית בברכיו, וכשהניתור שלו כמעט נמוג, ג'ורדן ידע להתעלות מפעם לפעם, לקלוע 40 ו-50 נקודות ולהמשיך להאמין שהוא הטוב ביותר.

נדמה שבתכונה הזאת ניחנים אנשי כדורסל רבים, בהם מאמנים, גם אם לא בעוצמות של אם.ג'יי. האמונה העצמית הזאת הכרחית במקצוע אכזרי כל כך, שבו גם המצטיינים יודעים אכזבות, נפילות ופיטורים. אלא שלעיתים עודף ביטחון עצמי מזיק. זה בדיוק מה שקרה לג'ורדן בקאמבק האחרון שלו: הוא האמין ביכולות העל מהעבר והתעלם מסימני האזהרה ששלחה ברכו, התעקש לקחת את המשחק עליו, דיכא את השחקנים הצעירים של הוויזארדס וסירב להכיר במגבלותיו, להפחית את מספר הזריקות שלו ולהסתפק בתפקיד של שחקן מסייע. ג'ורדן נשבה בדימוי שלו כסופרמן, ושכח שהוא בן אנוש, שמזדקן ומתעייף, כמו כל בן 40.

גם במקרה של דן שמיר האמונה העצמית היוקדת בצדקת הדרך, אפילו כשכל הסימנים מעידים שהיא מובילה לאבדון, הביאה לנפילתו. מהרגע הראשון שמונה לתפקיד, שידר שמיר שהוא יותר טוב מכולם. ההנחה הזאת לא התבססה על הישגים מעשיים, פרט לאליפות שלקח פעם בקבוצת הנערים של הפועל ירושלים, ואפילו לא על השבחים שקצר כעוזר מאמן בהפועל ירושלים ובמכבי תל אביב. שמיר פשוט בנוי כך. אז כבר מהאימון הראשון הוא בז לקלישאות שמנחות את התקשורת הישראלית והספורט המקומי, מיעט להתייעץ עם עוזריו והתעקש שהוא יודע בדיוק מה צריך לעשות. הוא הגיע להחלטה ייחודית, כמעט חסרת תקדים, שהוא מדבר עם שחקניו רק על כדורסל, לא על מוטיבציה ורגשות. לא ברור איך מאמן צעיר כל כך מקבל החלטה גורפת ונועזת כל כך, אבל שמיר פשוט החליט מהי הנוסחה שלו להצלחה, עוד לפני שאימן משחק בוגרים אחד. ובמשך השנה וחצי שבילה בהפועל ירושלים הוא מיאן להשתנות.

תרמה לכך העובדה שבכל פעם שנכנס למשבר, הגיע הישג שהשכיח אותו: גביע אחד וכמעט אליפות בעונה הקודמת, ועוד גביע בעונה הנוכחית. יהיה מטופש וקטנוני לזלזל בהישגים הללו, ובוודאי שאי אפשר לבטל אותם. אבל הגביעים של שמיר רק העצימו את האגו הגדול מדי שלו וביצרו אותו בעמדותיו. הגביעים האלה יתרמו רבות לרזומה שלו וליכולתו להשיג את הג'וב הבא; ייתכן מאוד שהם עשו שירות רע להתפתחותו כמאמן.

הגביעים של ירושלים הושגו בזכות יכולתו של שמיר כמאמן כדורסל, ואי אפשר לחלוק על הידע המקצועי שלו. עם זאת, אסור לשכוח את המאפיינים הייחודיים של מפעלי נוק אאוט: גם קבוצות מסוכסכות ומפולגות מצליחות להתאחד למען מטרה חד פעמית. במשחקים כאלה לא צריך לדבר על מוטיבציה או לגייס יכולות מנהיגות. גם ליברפול, קבוצה של טקטיקן קר אחר, רפא בניטז, מצליחה דרך קבע בליגת האלופות ונכשלת בליגה. גם במקרה של ירושלים, ההצלחות בגביע מחפות על עונות חסרות השראה בליגה, והדברים נכונים גם לגבי העונה שעברה, שבה ידעה ירושלים תבוסות ב-35 הפרש בנהריה ו-22 הפרש בבית מול אשקלון. גם באירופה כשל שמיר באופן מוחלט, במיוחד לאור הישגיה של ירושלים בעונות קודמות ביול"ב קאפ. העובדה ששמיר מסיים שתי עונות בירושלים עם תחושה של התרסקות, כשמאחוריו חבורה של שחקנים מרירים ומעט מאוד ידידים במערכת, רק מעצימה את גודל הכישלון האנושי שלו.

העונה שמיר לא כשל רק בפן המנטלי. הטעויות המקצועיות שלו היו קולוסאליות. אם היה עושה אותם אדם אחר, רהוט ומעודכן פחות, סביר להניח שהתגובה התקשורתית היתה הרבה יותר אכזרית. הבלגן בקו האחורי של ירושלים מספר את כל הסיפור: בתחילת העונה לקח שמיר את ראמל קרי, שדורך בדיוק על המשבצת של טימי באוורס. לגיטימי. אבל אחרי שהחליף את וויל בליילוק, במקום לחזק את עמדת הרכז ולתת גיבוי לדרור חג'ג' העייף הביא שמיר את אנתוני רוברסון, סקנד גארד לכל דבר. וכשרוברסון הלך, השכיל שמיר לחזור על אותה שגיאה בדיוק כשהחתים את אוריאן גרין. השחרור של האחרון מיד לאחר עזיבת שמיר מוכיח בדיוק מה חשבו בירושלים על החלטותיו המופרכות של המאמן: גרין פשוט מיותר וחסרונו לא יורגש לשניה.

במחשבה שניה, גם ההחלטות בנוגע לקו הקדמי היו פארסה: זה התחיל בשחרור הפזיז של סלוטר, והמשיך בהחתמה של פיליקס ו-וולס הבינוניים, כשכל אותו זמן שמיר כלל אינו מאמין בהרכב של שני גבוהים ומעדיף לתת דקות בעמדה מספר 4 לפניני וששון. מותר לטעות בבחירת זרים, אבל שמיר הגדיש את הסאה. יחסית לתקציב הגבוה של ירושלים ולזרים העדיפים שהחתימו קבוצות נחותות ממנה, מדובר בליקוי מאורות של ממש. זהו רק סימפטום לכשל העיקרי של שמיר, האיש שמסרב ללמוד משגיאותיו. כשנכנסים לתפקיד ובטוחים שיודעים הכל עוד לפני הניצחון הראשון, כשבארון יש שני גביעים וכששורה של פרשנים ועיתונאים ממתגים אותך כגאון כדורסל, קשה להתפתח ולהתקדם.

לאורך השנה וחצי האחרונות ליגלג שמיר על כל קלישאה ספורטיבית אפשרית, על חשיבותן של מוטיבציה ופסיכולוגיה ועל האימרות השחוקות הנוגעות לחשיבות השמחה והרצון של שחקנים. למרבה האירוניה, הוא נפל קורבן לקלישאות אחרות, בו הוא שבוי. שוב ושוב הוא דרש משחקניו ומעצמו "להתמודד", כאילו על כל משבר אפשר להתגבר לבד ואין צורך לעולם בעזרה מבחוץ. מעבר לכך, הוא מגלם באישיותו את הקלישאה הספורטיבית הגדולה מכולן: האמונה הכמעט מיסטית שבה שבויים כולנו בכוחו של המאמן היחיד והשחקן היחיד להצליח לבדם, להיות האנשים שמביאים במו ידיהם שינוי ואחראים יותר מכל אחד אחר להצלחה.

המציאות מוכיחה פעם אחר פעם שזה לא נכון: מייקל ג'ורדן לא היה מצליח בלי סקוטי פיפן ובלי פיל ג'קסון, שמצידו לא היה הופך למאמן כה גדול בלי התקפת המשולש שאימץ מעוזרו טקס וינטר. אלכס פרגוסון מסתייע באינטנסיביות בקרלוס קיירוש וצ'לסי מיהרה לרכוש לאברהם גרנט עזרה בדמותו של הנק טן קאטה. כשדוק ריברס, מאמן הבוסטון סלטיקס, ביקש לחזק את הצד ההגנתי, הוא לקח כעוזר את המומחה בתחום, טוד תידבאו. כשלארי בירד אימן את אינדיאנה פייסרס, ריק קרלייל מונה כאחראי על ההתקפה בעוד דיק הרטר היה אמון על ההגנה. ב-2004 לקחה מכבי תל אביב את גביע היורוליג אחרי שמחצה בגמר את בולוניה ב-44 הפרש. המאמן שלה, פיני גרשון, נעזר בדייויד בלאט ובאחד, דן שמיר. בשקט בשקט, בלי ששמנו לב, שלושת המאמנים הללו פוטרו העונה מקבוצותיהם. המשך שיתוף הפעולה ביניהם היה מוליד שנים של הצלחות, אבל האגו היה חזק יותר מהכל.

המסקנה היא לא ששמיר צריך לחזור להיות עוזר מאמן, אבל כמאמן ראשי יהיה עליו לפתוח את האוזניים ולהתחיל להקשיב. כי אם יש משהו שהכישלון בירושלים מוכיח, הוא שאף אחד לא יכול לבד ושגם כישרון גדול יכול ליפול ולהיכשל. אפילו אם קוראים לו מייקל ג'ורדן, אפילו אם קוראים לו פיני גרשון או דייויד בלאט, אפילו אם קוראים לו דן שמיר. כדי להצליח בג'וב הבא שמיר לא צריך ללמוד כדורסל, אלא לקחת שיעורים בדבר מעט יותר חשוב: ענווה.