גם לכם נמאס מהצ'מפיונס?

גם השנה קיבלה תל אביב את חג הפסח ברגשות מעורבים. מצד אחד בואו הרשמי של האביב שטף את העיר בגלי חום מבורכים, שאפשרו לנערות הצעירות לשלוף מהארון את גופיותיהן החושפניות ולהפיץ ברחבי העיר גלים של הורמונים משתוללים; מצד שני היו אלה גלים של "תיירות פנים" שמילאו כל מרצפה ברחובותינו, מסה אדירה של משפחות מרובות ילדים שהציפו כל חלקה טובה והפרו את האיזון העדין בעירנו הקטנטנה. הנטייה הראשונית היא לכנות את כל אלו כ"טרמפיסטים", אותו מונח מעולם הספורט שמתאר את הטיפוסים המפוקפקים וחסרי האופי שמצטרפים לעגלה הדוהרת רק באירועי חג; אבל אין צורך להיות פנאט. כל שצריך לעשות בשעות משבר שכאלה, של שאט נפש וסלידה מעם ישראל, זה להסתגר בסלון, להדליק מזגן ולראות סנוקר.

כמה מרגיע לדעת שבלחיצת כפתור אחת אדם יכול להישאב לעולם אחר, שכולו טוב, אי שם בתיאטרון הקרוסיבל הוותיק שבשפילד, ביתה של אליפות העולם בסנוקר. כבר מהרגע הראשון שבו ניבט ממסך הטלוויזיה שולחן הלבד הירוק ניתן לחוש את הרוח הקרירה שמנשבת ברחובותיה האפורים של שפילד, את האווירה התרבותית והנקייה שמסבה האליפות על תושבי המקום, את תחושת החג הנפלאה שכל כך שונה מחג הפסח בכבשן התל אביבי. אין זה מקרה שהאליפות, שהיא חגיגה תרבותית לכל דבר, נערכת באולם תיאטרון מפואר. צמד השחקנים (שחיים נחמן ביאליק הגדירם כ"שני לצים המשחקים בעצים") יושבים זה לצד זה בנימוס מוקפד, מוזגים לאטם סודה איכותית לכוסות הזכוכית המבריקות, לבושים בבגדים שחורים מהודרים, כשחולצתם המכופתרת תחובה במכנסיהם. לחלקם אף פפיון חגיגי, כאילו היו שני כוכבי תיאטרון שייקספיריים. כמה רחוקים הם מההמולה שמתחוללת מתחת לביתי, אי שם ברחוב קינג ג'ורג' המזוהם.

גינוני הנימוס והכבוד ההדדי נשמרים בקפידה. טפיחה קלה על השולחן נחשבת למחווה מפרגנת, כדורים מזליסטיים תמיד יגררו התנצלות, לחיצות הידיים לפני הפריים המכריע נשארה מסורת מרגשת, והכבוד הג'נטלמני לשופט וכפפותיו הצחורות מעורר קנאה. כמובן שעל ההצגה מנצחים צמד השדרים של יורוספורט (מי העז להעביר את הערוץ לאפיק 59 מבלי להזהירנו מראש?), שבמבטא אנגלי כבד מתארים בהתרגשות כל מהלך, מהמהמים בהנאה ומגבירים את התחושה האצילית. אין ספק כי פרשנותם המקצועית היא נדבך נוסף בהילה האליטיסטית של הענף; בכל פעם שהפרשן משרטט על המסך, עוד לפני המכה, את המסלול המדויק שבו הכדור עומד להתגלגל – תחושות ההתפעמות מתגברות. כמה זה שונה מאותה פרשנות בדיעבד של שליימל'ה והחברים. בכלל, זה היה שבוע לא קל לאוהדי הכדורגל.

קשה לזכור מתי הייתה הפעם האחרונה שליגת העל בכדורגל הצליחה לספק מותחן איכותי שכזה (אלא אם כן מישהו בוחר להגדיר את המתחולל בבית הדין של ההתאחדות כסוג של דרמה) כמו ביום שני בחולון. איזו תוצאה קלאסית היא 99:101, 200 נקודות שמוכרעות על חודו של סל, עם אווירה לוהטת ביציעים, והפעם בלי קללות, בלי שירי שואה, רק אהבה טהורה ושתי קבוצות מצוינות. נדמה שהיוצרות התחלפו. פתאום ליגת הכדורגל הפכה לסיפור שתוצאותיו ידועות מראש, עם קבוצה אחת שמידותיה גדולות על כל שאר יריבותיה, בעוד ליגת הכדורסל מייצרת תחרותיות בריאה ולא צפויה, כשהכל עדיין פתוח לקראת רגעי ההכרעה. לא, זה לא היה שבוע קל לאוהדי הכדורגל.

חובבי המשחק תמיד התנחמו בליגת האלופות, אבל נדמה שגם המיתוס הזה מתחיל להתפוגג. מאכזב, אפילו מתיש, לראות שוב ושוב את אותן קבוצות, אותם שחקנים, אותם מאמנים. בעבר היה זה הגיוון שהפך את המפעל הזה לכל כך ייחודי, עם מפגש בינלאומי של סגנונות שונים, בין קבוצה איטלקית לספרדית, בין פורטוגלים לצרפתים, בין מזרח אירופאים לסקנדינבים. אבל הכל נעלם כלא היה. כמה פעמים בשנה אפשר להתרגש ממפגש של ליברפול מול צ'לסי? אפילו השירה המרגשת של "לעולם לא תצעדי לבד" נראית כבנאלית ושחוקה. החששות לפני ההתמודדות בין הבונקריסטיות של היבשת מזכירה את התחושה לפני גמר הגביע בין בית"ר להפועל ת"א – חבל שאחת מהן חייבת לנצח.

הסימנים המדאיגים לדעיכת הצ'מפיונס ליג החלו בשלהי המחצית השנייה, כשבסלון התל אביבי החלו לספור את הדקות לסיום המשחק בציפייה לכוכבת האמיתית של הערב, נינט. נדמה היה שאפילו מודי ושותפיו לפאנל מיהרו לסכם את המשחק כדי להגיע למנה העיקרית, ואז היא הגיעה, יפהפייה וחייכנית, זוהרת יותר מכל האימפוטנטים על הדשא באנפילד. היה מחמם את הלב לראות כיצד מלר ויעקבי - שמתגאים בהערצתם לכוכבי כדורגל גבריים ואימתניים - נמסים למראה הכוכבת הגדולה שבאולפן ומצטמקים במבוכה בכיסאותיהם.

ואם חשבנו שברצלונה ויונייטד יתקנו את הרושם הרע ויצילו את כבודו של המפעל, הרי ששוב התבדינו. שוב אותו סגנון זהיר, שוב אותם מערכים נסוגים, שוב סופרסטארים עקרים שמצווים לסגור את האגף שלהם במקום לפרוץ קדימה. פתאום שיטת הנוקאאוט של הטורנירים הגדולים נראית כפתרון ההגיוני ביותר; הלא יש משהו דפוק בשיטה הנוכחית אם שני המאמנים טוענים (ובצדק מבחינתם) כי 0:0 היא תוצאה טובה.

אין ספק, זה לא היה שבוע קל לאוהדי הכדורגל. הלא אותו עם ישראל, זה שהתנפל בהמוניו בשבוע האחרון על רחובות תל אביב, היה זה שפרץ לדשא בטדי במשחק מול הרצליה. אז אפשר להתלונן על דחיית המחזור, אפשר להודות שהפרשייה מבזה את הענף, אפשר להכריז שנילחם בתופעה; אבל אין צורך להיות פנאט. כל שצריך לעשות בשעות משבר שכאלה, של שאט נפש וסלידה מעם ישראל, זה להסתגר בסלון, להדליק מזגן ולראות סנוקר.