אל תיגע, זה חפץ חשוד

אתם בטח חושבים לעצמכם – למה, לעזאזל, אנחנו צריכים עכשיו עוד כתבת דראפט לפני יום שבת? אז אם עקבתם אחרי המדור שלנו, ושל וואלה! פוטבול בכלל בשנה החולפת, אתם יודעים שהשריטה שלנו בנוגע למשחק מגיעה מעולם המכללות, ואחת מהסיבות העיקריות לכך היא האובססיה שלנו למעודדות. טוב, נו - לגלות את הכוכב הבא, ועוד יותר טוב – את הפאדיחה הבאה. ולא, אנחנו לא מתכוונים למשפטים המטומטמים שיוצאים לתומר מהפה כשהוא מנסה להתחיל עם בחורה על הבר. אבל בכל זאת, כמות המלל שנשפכה במדור הזה על הדראפט הקרוב היא מצד אחד מוצדקת – כי בכל זאת מדובר באירוע הפוטבול השני בכמות הרייטינג שלו בארה"ב, ואין ספק שיום הדראפט הוא יום שבו כל קבוצה – קטנה כגדולה – יכולה להרגיש תחושת התחדשות וציפייה לעתיד טוב יותר, בין אם תחושה זו מוצדקת או לא. מצד שני, למי יש עוד כוח?

אנחנו עוקבים אחרי הדראפט כבר כמה שנים, ותיאוריית "זהה את הבלוף" (שעמיתנו המכובד, המלומד והפיכח עידן מסר עמד על כמה נקודות שלה) די החלה לקרום אצלנו עור וגידים, ובדראפט הזה אנחנו מריחים הרבה מאוד פצצות סירחון בפוטנציה. למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים פצצות ופוטנציה? בכתבה הזו נעמוד על מי מהשחקנים בעלי השם (מהמכללות), שלדעתנו ייבחרו גבוה מכפי שמגיע להם. את הדגש נשים על ההתקפה, ועל שלוש עמדות המפתח שלדעתנו הן העמדות בעלות סיכויי הבאסט הגדולים ביותר – קוורטרבק, ראנינג בק ורסיבר.

הבעיה שלדעתנו מביאה את הבאסטים היא השיטה לפיה מודדים הסקאוטים את המועמדים – שיטת הקומביין והפרו-דיי. אז נכון, צריך לדעת מהם הנתונים האישיים של כל שחקן ושחקן, אבל לתת להם להיבחן בתנאים סטריליים עשוי ליצור עיוות לנכונותם האמיתית לליגה, מעין סטיית תקן, אם תרצו. על מה אנחנו מדברים? תקראו, אולי תבינו. חוץ מזה, תודו שהתגעגעתם.

כולם כבר דנו בנושא חולשת העמדה הזו בדראפט הנוכחי. ואכן, נראה כי פרנצ'ייז קוורטרבק יהיה קשה למצוא בסיבוב הראשון, במיוחד מישהו שנראה כמניה בטוחה, אבל אנחנו כן מאמינים שתוכל להתגלות הפתעה בסיבובים המאוחרים יותר, באזור הבחירה ה-80. מי שכן מקבל הייפ, שאינו מוצדק בעינינו, הוא מאט ריאן (בוסטון קולג'). והוא גם המועמד שלנו לתואר "הבאסט הגדול" של הדראפט הנוכחי.

ריאן היקר שלנו מצפה להיבחר בין חמש הבחירות הראשונות. ההנחה שלנו היא שביל פארסלס כבר הריח את מה שאנו מריחים, ושהראמס גם כן מספיק מרוצים מבולג'ר, כדי לא לבזבז את הבחירה השנייה. מה שמפיל כנראה, ולדעתנו, את אטלנטה וקנזס סיטי במלכודת. זה לא שריאן הוא גרוסמן. כזה יש רק אחד (או שניים, אם מחשיבים את ריאן ליף). ריאן הוא ק"ב סביר, ואם תתנו לו להתבשל שנתיים על הספסל מאחורי ק"ב טוב ובשיטה נכונה, הוא יכול אפילו להצליח (שיעול – בחירה 7 של הפאטס, כבר אמרנו?). אך בהנחה שמנהלי הקבוצות רוצים "כאן ועכשיו" ולא תוכנית חומש (מחלה נפוצה בקרב מנהלים), מאט ריאן הוא לא המתאים, ומסיבה פשוטה.

תראו, כפי שציין ידידנו איליה רוזינסקי, לריאן הייתה העונה סטטיסטיקה די מחורבנת מבחינת יחס ט"ד-חטיפות (19:31). עם זאת, בניגוד לאיליה, אנחנו מאמינים כי מספר החטיפות נובע מבעיה שיש לריאן בראש – לזרוק בכל מחיר. העונה, בניגוד כמעט מוחלט לעונה הקודמת, ה-ACC היה קונפרנס חלש בהגנה. נכון, רסיברים מעולים לא היו לריאן, אך גם ההגנות מולם התמודד לא היו מאריות הליגה. כולם כל כך התרשמו משתי הדקות של ריאן מול וירג'יניה טק, שהם שכחו שלהוקיס הייתה התקפה בינונית ולא יציבה, ועם קצת יותר מחץ בהתקפה, הפער לא היה ניתן לגישור.

במילים אחרות, המהלך ההוא של ריאן הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. אז אוקיי, ריאן טוב מאוד מחוץ לפוקט, ויודע לברוח מהפאס-ראש, אבל כמה זה יעזור לו בקבוצה בלי אופנסיב ליין? לא הרבה. אז ריאן מתאים לקבוצה עם אופנסיב ליין מצויין ורסיברים תותחים, אבל פרט לבחירה מספר 7, קבוצות הבוחרות בשלבים הגבוהים סובלות בתחום הזה. יודעים מה? נעשה את זה יותר פשוט – אחרי פריחה של תופעת הק"ב שיודע לרוץ, החלה לצוץ תופעה חדשה (ע"ע רומו ואיליי), שריאן הוא הפוסטר-בוי שלה – ק"ב שיודע לברוח.

צ'אד הני (מישיגן) ואריק איינג' (טנסי) עשויים לשמוע את שמם מוכרז מתישהו בסיבוב הרביעי, אם לא לפני כן, והם דווקא שניים שכתוב להם "מסריח" על המצח בגדול. הני, כנראה הק"ב בעל היד החזקה ביותר בדראפט, היה הק"ב של אחת הקבוצות מפוצצות הכישרון בליגה השנה, כשמלפניו ג'ייק לונג, מצדדיו סופר מאריו מאנינגהם, ומאחוריו מייק הארט, והוא – העומד. הני הצליח להוביל את הקבוצה הכי כשרונית של הוולוורינס בעשור האחרון (ועם הקורא טום בריידי הסליחה) לשום מקום. ולא, אנחנו דווקא לא מדברים על אפלצ'יאן סטייט. אריק איינג' – לעומתו – פשוט איטי מדי, וכנראה אם אי פעם יקבל סנאפ אחד, הסנאפ השני יהיה הוויפלאש של הצוואר שלו, מתחת לאיזה דיפנסיב אנד של איזה 200 קילו. איינג' הוכיח השנה דבר אחד – שפייטון הוא עדיין הגדול מכולם בטנסי – כשהראה יכולת קבלת החלטות אולמרטית.

ק"בים נוספים שאנחנו רואים בסכנת באסט הינם בריאן ברום (לואיוויל) ואנדריי וודסון (קנטאקי). שניהם הוכיחו השנה שיש להם את הסטאף כדי להיות ק"בים לגיטימיים בליגה המקצוענית, אך אם ייבחרו על ידי קבוצה לא מתאימה זה ידפוק להם את הקריירה וישלח אותם מהר מאוד לליגת הארינה פוטבול (וודסון – אנחנו בעיקר מדברים עליך). ברום – המטאטא בשבילכם – היה השנה הק"ב הכי מוצלח בליגה, אך בגלל ההגנה שלו (מי?), הוא ייפול בדראפט. החיסרון העיקרי של ברום – יכולתו החלשה מחוץ לפוקט – הוא גם הבעיה של הקבוצה שתיבחר בו. בכדי ששחקן כמו ברום (ובאותה מידה גם וודסון) יצליח, עליו להיבחר כפי שנבחר בשנה שעברה בריידי קווין, מאחורי אופנסיב ליין טוב, או כזה שיהפוך לטוב מהר מאוד. נגיד קרוליינה, בולטימור, פיטסבורג, דטרויט. רק לא אטלנטה או מיאמי – שתי קבוצות שצריכות קוורטרבק. שיקגו, לדוגמא, תתאים לו כמו כפפה ליד, אך בשביל זה עליה לחזק את הקו הקדמי, כדי שזה לא ייראה כמו הכפפה במשפט של או.ג'יי.

בחירה ברץ תמיד מגבירה את הדופק של מנהלי הקבוצות בשל הבעייתיות הכרוכה בהחזרת אופנסיב ליין טוב ושמירה על השחקן מפציעות. הדוגמא הטובה ביותר בהיסטוריה לפלופ שכזה הוא קיג'אנה קארטר (פן סטייט) שנבחר בבחירה הראשונה של 1995, ופציעה כבר בפריסיזן גמרה לו לא רק את העונה, אלא גם את הקריירה, מהר מאוד (וכן, אנחנו זוכרים שב-2004 הוא ניסה לעשות קאמבק עם הסיינטס, אבל זה היה האסון הכי גדול שהעיר הזו ראתה, עד קטרינה).

בגדול, דארן מק'פאדן הוא הכול חוץ מבלוף, והוא השחקן ההתקפי הכי טוב בדראפט. כל קבוצה שתבחר בו כנראה תקצור את הפירות מהר מאוד. בשנה שעברה עונת המכללות הוכרזה כעונת הרצים, עם יבול מעולה שכבר יוצא העונה. לפחות ארבעה רצים ייבחרו בסיבוב הראשון, ובראשם די-מאק. עם זאת, איפה מסתתרים להם הבאסטים?

הראשון שעלול להיות כזה הוא ג'ונתן סטיוארט (אורגון) שאמור להיבחר באמצע הסיבוב הראשון. סטיוארט לא ממש חזק בהטעיות, ונהנה מהעובדה ששיחק בהתקפת הספרד של הדאקס, אותה הוביל דניס דיקסון (על קריירתו השלום) – שחקן שמשך את האש ההגנתית בזכות יכולת המסירה והריצה שלו. כיצד יתמודד סטיוארט בליגה בה ק"ב שרץ ומוסר באפקטיביות הוא זן נדיר ובלתי קיים? זו שאלת השאלות. הקבוצה היחידה בליגה שמזכירה את התקפת הספרד, היא ניו אינגלנד, וגם זה משום שמארוני נקרא רץ אחורי בגלל שהוא רץ אחורה.

ריי רייס (ראטגרס) – הבחור עם השם שהכי כיף להגיד עשר פעמים רצוף – גם הוא בבעיה. רייס, הרץ הטוב ביותר בכל הזמנים בראטגרס, אינו מהמהירים שברצים, אלא מתבסס בעיקר על יכולתו לחדור דרך ההגנות, דבר שבדרך כלל שמור לרצים הוותיקים יותר בקבוצות, ובנוסף הוא עדיין לא הוכיח יכולת לשבור תאקלים בקבוצות הגנה טובות (משהו שהיה די חסר בביג איסט השנה).

קווין סמית' (סנטראל פלורידה), הרץ שהעמיד את המספרים הכי טובים במכללות מאז בארי סאנדרס, הוא סימן שאלה גדול. המספרים הללו אומנם מרשימים, אבל שחקן שלא ראה הגנה רצינית עד הבולים (וגם אז הפסיד) הוא מתכון בטוח לבאסט. הוא יכול להיות טוב בליגה, אך יצטרך השקעה רצינית, והרבה זמן ללמוד, מה שלא מצופה מרצים.

סטיב סלייטון (ווסט וירג'יניה). לא כל כך רצינו לדבר על נושא כאוב – תרתי משמע – כמו פציעות, והעדפנו להתעלם מהן ברוב המקרים, אבל כשמדובר בסלייטון אי אפשר להישאר אדישים. סלייטון, שהיה הרץ המוביל של המאונטנירס, הוכיח שיותר משיש לו פוטנציאל, הוא בעל סיכון גבוה בחברות הביטוח. אז נכון, מהירות וזריזות אי אפשר ללמד, אבל גם אי אפשר ללמד את הרופא הכי טוב בעולם איך הופכים בחזרה את הברך. סלייטון נפצע בשתי העונות האחרונות, מה שגרם לו להחמיץ דווקא את הבולים (המשחקים החשובים, למי שלא עוקב אחרי המכללות), ואם בעונה קצרה כל כך כמו במכללות הוא לא מחזיק מעמד, מה יעשה בעונה הטיפה יותר ארוכה של המקצוענים?

מלקולם קלי (אוקלהומה)

מי שעושה ציוצים של פרימדונה הוא לרוב פרימדונה, בטח אם הוא מתחיל את הציוצים שלו עוד לפני שחתם על החוזה המקצועני הראשון שלו. כנראה שעלה לקלי השתן לראש כשאמא שלו הביאה לו את כל העיתונים שחזו לו בחירת סיבוב ראשון בטוחה, בתור הרסיבר השני שאמור להיבחר (אחרי דשון ג'קסון, שגם אליו תיכף נגיע).

למי שלא מכיר את הסיפור שלנו עם קלי, להלן עיקרי הדברים: קלי, שהיה הרסיבר הבכיר באוקלהומה, נפצע לפני סוף העונה, אך חזר לכשירות לפני המבחנים האישיים שלו. אמה מה, התוצאות שהשיג – בעיקר בריצת ה-40 (4.68, זה פחות מהזמן המומלץ לשהות בחוץ בשדרות) – היו מאכזבות ביותר, וגם זה אחרי חוסר תאימות בין התוצאות עליהן דיווח סוכנו לבין התוצאות עליהן דיווחה המכללה. עכשיו, הבעיה שלנו עם קלי (מעבר לבעיה שיש לרן עם כל הסונרס) היא לא התוצאות שלו (בכל זאת הילד חזר מפציעה), אלא ההתנהגות שלו. בהתחלה טען קלי כי המשטח עליו נבחן (סינטטי) אינו זה שעליו התאמן (דשא רגיל) – קרי הרקדן מאשים את הרצפה העקומה, ועוד אחר כך העז הילדון להאשים את המכללה שדפקה לו את הדראפט. אם זה לא צועק לכם "באסט של התנהגות" – אולי אתם צריכים איזה שיעור או שניים מפאקמן ג'ונס.

דשון ג'קסון (קליפורניה). ג'קסון סובל ממחלה המנחסת המון ספורטאים בטרם השיגו משהו, והיא חשיפת יתר. ג'קסון, שראה את עצמו כבר באוקטובר בכתבת אמצע ענקית בספורטס אילוסטרייטד, הפגין חוסר יציבות (בלשון המעטה) במשחקים הגדולים של קליפורניה (למעשה, פרט למשחק מול אורגון, הוא נעלם בכולם). נכניס למשוואה גם את העובדה שהוא אינו גבוה במיוחד, ויש לנו את כל המרכיבים של שחקן בינוני במקצוענים, או במילים אחרות – תסמונת יותם הלפרין (או פליפה לופז – סיינט ג'ונ'ס למי שזוכר). מה שכן, ג'קסון כן יתאים בתור מחזיר בעיטות – כן, טי.ג'יי ראשינג, אנחנו מדברים עליך.

אנדריי קאלדוול (פלורידה). אין לנו שום דבר אישי נגד באבא קאלדוול והגייטורס, ויסלחו לנו אוהדי הבולדוגס, אבל באבא – שכרגע עומד להיבחר בתור הרסיבר השני או השלישי (ובאזור 10-15 בבחירות) ממש, אבל ממש לא מצדיק את ההייפ. מה שכן עומד לזכותו – עבודה עם מאמן שיודע להכין שחקנים כמו שצריך לליגה, ותפקוד במערך הספרד-אופנס, שבונה רסיברים בצורה יעילה יותר.

בקיצור, עמדת הרסיבר היא הבעייתית ביותר לדעתנו בדראפט הנוכחי, במיוחד לאור הבחירה השנייה בשנה שעברה (קאלווין ג'ונסון). יש הרבה שחקנים שישחקו בליגה, אך לדעתנו, בסופו של דבר, ישמשו כרסיברים שניים ושלישיים בקבוצות אליהן יגיעו. האם זה מצדיק בחירה גבוהה? לדעתנו לא.

לסיכום, הדראפט השנה אומנם עמוק בשחקני NFL לגיטימיים, אך דל ברמה ההתקפית בכוכבי אינסטנט. שחקני הגנה מצוינים שלא הספקנו לגעת בהם בכתבה ושחקני קו קדמי מן הטובים שיצאו בשנים האחרונות – דווקא יש. ג'ייק לונג כבר הבטיח את הבחירה הראשונה, מה שמראה שגם ביל פארסלס מאמין ששינוי התקפי גדול לא ייצא לו מהדראפט הזה (לונג יכול לתקל מצוין, רק חסר לו רץ, מוסר ורסיבר שיעשו עם זה משהו), ולכן החליט לבנות מהיסוד. המלצה שלנו למי שכן מחליט ללכת על התקפה בסיבוב הראשון – לא לבנות על כוכב עד הבחירה ה-20 בערך, אלא להתרכז בשחקנים משלימים לעמדות שבהן יש צורך (ע"ע קליבלנד בדראפט הקודם).

כמובן שיהיו פלופים שלא עלינו עליהם ויהיו כאלו שקראנו להם פלופים שיגיעו לפרו-בול, וזו עוד סיבה למה ליל הדראפט כל כך מעניין וכל כך בלתי צפוי. משפט לסיום – לא נגענו בזה, וזו לא מטרת הכתבה, אבל בכל זאת רצינו לציין מי ה-אימפקט פלייר בדראפט הזה – המפלצת מלואיזיאנה, גלן דורסי. שיהיה דראפט מהנה.