מבצע בעורף האויב: רצים קדימה

אנחנו ממשיכים לדון בכישרונות של הדראפט הקרוב. הפעם נתחיל עם עמדת הרץ האחורי, העמדה העמוקה ביותר מבחינת הכישרון בדראפט הנוכחי, והסייפטי. אל תשכחו לעיין בקבצים המצורפים, הם שווים את זה.

מכללת אילינוי. רובם המוחלט של הסקאוטים ממקמים את דארן מקפאדן במקום הראשון בין הרצים בדראפט, בטענה שמדובר באחד הכישרונות הגדולים בכל הזמנים בעמדה זו. איני בא להתווכח אתם, אך הסקאוטינג לא אמור לדון בענייני כישרון, אלא בשאלת ההתאמה לליגת ה-NFL ובאפשרות להצליח בה. מבחינה זו אין שחקן יותר מתאים מרשארד מנדנהול, מכיוון שהנ"ל הינו בעל תכונות מגוונות ביותר, שמאפשרות לו לשחק בכל שיטת התקפה בליגה המקצוענית.

ראשית, מדובר על שחקן פיזי מאוד (100 ק"ג זה הרבה יחסית עבור גובה של 1.77), שאוהב לרוץ דרך הצפיפות במרכז ההגנה ומסרב ליפול. התכונה הזאת היא הבסיסית ביותר היום עבור הרץ בפוטבול המקצועני, מכיוון שהמהירות של שחקני קו ההגנה והליינבקרים ב-NFL עלתה מאוד ב-10-20 השנים האחרונות, מה שמקשה יותר ויותר על הרצים לברוח לצדדים.

אולם, שלא יווצר אצלכם רושם שמדובר על רץ "צפון – דרום" חד מימדי, שכל מה שהוא יודע זה "לטחון" הגנות עם 3-4 יארד בכל ניסיון ולהזיז את השרשראות בצורה מתודית. מדובר בשחקן עם מהירות טובה מאוד יחסית למשקלו – מנדנהול רץ 40 יארד בקומביין ב-4.45 שניות (לשם השוואה, אדריאן פיטרסון עשה זאת לפני שנה ב-4.40 עם 8 פאונד פחות). אבל הדבר חשוב עוד יותר הוא שמנדנהול שולט מצוין בגופו ומסוגל לשנות כיוון ריצה באופן פתאומי מבלי להאיט האטה ניכרת. זה מאפשר לו, כמובן, לברוח במידת האפשר למגרש הפתוח, שם הוא באופן מפתיע רץ מהר יותר מרוב שחקני הגנה הרודפים אחריו. בנוסף, לרשארד יש יכולת זיהוי פרצה ברמה גבוהה ביותר והחלטיות. הוא לא אחד ש-"רוקד" מאחורי קו ההתנגשות – הוא מזהה חור בהגנה ונכנס דרכו בלי להסס.

התכונות המפורטות לעיל מאפשרות למנדנהול לשחק גם בהתקפות המתבססות על הרבה ריצה מאחורי שחקני קו כבדים (כדוגמת אטלנטה ושיקגו), שדורשות פיזיות ויכולת ריצה "בין התאקלים", וגם בהתקפות ריצה המבוססות על שיטת חסימה אזורית (כדוגמת דנבר ויוסטון), שדורשת בנוסף לכך יכולת "חיתוך" ברמה גבוהה והחלטיות.

ועם זאת, אתם אומרים שאם זה כך התקפות מסירה כדוגמת WCO הן לא בשביל רשארד? לא נכון. מנדנהול תופס כדור מצוין (34 תפיסות ל-318 יארד בעונתו האחרונה), בזמן שהוא ללא ספק החוסם הטוב ביותר מבין הרצים בדראפט. כלומר, גם קבוצות כמו סיאטל ופילדלפיה לא היו מתנגדות לצרף את מנדנהול להרכב.

מנדנהול שיחק בליגה מאוד חזקה, וגם נתן משחק ענק מול USC ברוז בול, עם 17 נשיאות ל-155 יארד ו-5 תפיסות ל-55 יארד, מה שלא עזר, כמובן, לקבוצתו באותו משחק. לא יודע מה נסגר איתה, אבל מנדנהול בטוח שלא נרתע מרמה גבוהה של תחרות, מה שמאוד יעזור לו ב-NFL. הערכה שלי היא כי ייעלם מהלוח לפני הבחירה העשירית.

ארקנסו. שחקן עם המון כישרון, על זה אין עוררין. הדבר הבולט ביותר אצלו הוא המהירות (4.33 שניות ל-40 יארד, התוצאה השנייה בין הרצים שהשתתפו בקומביין). מקפאדן נראה אומנם רזה וגבוה (1.83 מטר, 98 ק"ג), אבל הוא מאוד חזק פיזית, כך שאל תתנו למראה החיצוני שלו להטעות אתכם. שחקני הגנה רבים ניסו לעצור את מקפאדן בעונה האחרונה, אך גילו שבמקרים רבים הוא אפילו לא טרח לעקוף אותם, אלא פשוט דרך עליהם והמשיך הלאה לעבר 1,725 יארד (ממוצע של 5.7 יארד לנשיאה) ו-15 TD.

למקפאדן יש קואורדינציה נהדרת: הוא מסוגל בזמן הריצה להאט, לעצור, לשנות כיוון ולעשות סיבסוב מהיר בכדי להתחמק מהתאקל. היכולת הזאת, ביחד עם מהירותו העצומה, הופכת את דארן לבלתי צפוי לחלוטין עבור שחקני ההגנה: הם פשוט לא יודעים באיזה מקום להמתין לו ובאיזו זווית לתקל. הנתונים המדוברים אפשרו למקפאדן במכללות לברוח בקלות רבה לצדדים, שם יכול היה להביא לידי ביטוי את המהירות והקואורדינציה שלו. באיזשהו שלב הוא הרגיש עם זה מאוד נוח וכך פיתח לעצמו הרגל, שעשוי להזיק לו מאוד ב-NFL (ראו את לקט המהלכים, ותספרו כמה פעמים הוא מבצע מהלכים דרך הצדדים).

כידוע, בהגנות של הקבוצות המקצועניות, שחקני השביעייה הקדמית הם מהירים וחזקים בהרבה מאלה שפגש מקפאדן במכללות. לכן יהיה לו הרבה יותר קשה לחתוך לצדדים במגרשי ה-NFL, והוא יהיה חייב להפוך לרץ יותר "מסורתי", שרץ הרבה דרך מרכז ההגנה הצפוף, וזה לא התחום החזק אצלו בשלב הנוכחי. לעיתים קרובות יחסית הוא לא מזהה את הפרצה ו/או נתקע אחרי 2-3 יארד. בגלל העובדה כי אינו מאסיבי מספיק, קשה לו לרוץ "בין התאקלים" ולהשיג אקסטרה יארדים (לכן יהיה חייב לעלות משהו כמו 10-15 פאונד כבר בקיץ הנוכחי). במובן הזה אדריאן פיטרסון היה הרבה יותר מוכן למשחק ב-NFL: הוא אומנם לא כל כך מהיר, אבל הרבה יותר פיזי ומאסיבי.

עקב הנאמר בפסקה הקודמת, ההשוואה המתבקשת במקרה של מקפאדן (ולא מחמיאה כלל וכלל) היא רג'י בוש. רמת כישרון דומה ואותה נטייה לברוח לצדדים על מנת לנצל את נתוני האתלטיות, שהתפתחה לרמה של הרגל מגונה. אחרי שבוש הגיע לניו אורלינס, הוא הופתע לגלות שמיד עם קבלת הכדור מצטברים סביבו שחקנים גדולים וחזקים שלבושים במדים אחרים משלו, ומה שיותר חשוב זה שהנ"ל לא מאפשרים לו לברוח למגרש הפתוח, אלא מאלצים אותו ללכת דרכם, דבר שהתגלה כקשה עד מאוד עבור רג'י.

בעוד כמה חודשים כולנו נוכל לראות האם מקפאדן יגיע לאותו מצב, או שתהיה לו תשובה משכנעת יותר למציאות הקשה של ה-NFL. יש לו יתרון גדול על פני בוש, והוא טמון בעובדה שלדארן לא הזדמן לשחק מאחורי אחד מקווי ההתקפה הטובים בתולדות המכללות, כלומר, ספק גדול אם ניתן לראות בעזרה מצד שחקני קבוצתו גורם להצלחה של מקפאדן. בכל מקרה, יהיה מעניין מאוד לעקוב אחריו בעונה הקרובה, אחרי שייבחר על ידי אחת מעשר הקבוצות הראשונות בדראפט.

אורגון. כאשר אומרים "סוס עבודה", סטיוארט הוא אחת הדוגמאות הטובות עבור הביטוי הזה. סוג של שחקן "סמאש - מאות'", רץ שמצטיין בטחינת הגנות, עד שהן נשברות ומאפשרות מהלך גדול. פשוט מקבל כדור ורץ קדימה. לא, לא סתם רץ קדימה, אלא מחכה בסבלנות להיווצרות הפרצה, ונכנס לתוכה בכל הכוח (וכוח לא חסר לו). רגליים מאוד חזקות – קפץ הכי גבוה בין הרצים בקומביין – 36.5 אינץ'. סגנון המשחק של ג'ונתן הינו מנוגד לחלוטין לזה של מקפאדן, הוא כמעט ולא בורח לצדדים, אלא רץ לרוב דרך המרכז. מצויין בריצה בין התאקלים (תראו את המהלך הראשון בקובץ וידאו, פשוט מדהים), ומצליח להפוך ריצות "אבודות" לריצות של צבירה של כמה וכמה יארדים. חשוב לציין, כי סטיוארט מאוד יעיל במהלכי "סקרין", אם כי לא נחשב לתופס מבריק – לאורך הקריירה במכללות תפס 49 מסירות ל-334 יארד.

לסטיוארט יש מהירות טובה (4.48 שניות בריצת 40 יארד), אך יכולת שינוי כיוון טעונה שיפור. עם זאת, סטיוארט היה מסוגל לעיתים כן לברוח למגרש הפתוח כששיחק במכללות, ספק גדול אם יוכל לעשות זאת ב-NFL. חשוב לו להיבחר על ידי קבוצה שרצה הרבה, כך יוכל להביא את היכולות שלו לידי ביטוי בצורה הכי משמעותית. לטעמי, קבוצות המשתמשות בשיטת חסימות אזורית הן המקום האידיאלי בשבילו, כיוון ששיטה זו דורשת מהרצים החלטיות ויכולת ריצה דרף הצפיפות, התכונות בהן מצטיין סטיוארט. ייבחר ככל הנראה במקומות 20-25.

כפי שנאמר בתחילת הכתבה, הדראפט מלא ברצים איכותיים, מסוגים וסגנונות שונים. קחו את פליקס ג'ונס, הרץ השני של ארקנסו, שהוא הניגוד הגמור של סטיוארט: מהירות עצומה, יכולת שינוי כיוון מדהימה, אך איננו אוהב לרוץ דרך האמצע ולא מצטיין בכך. פליקס רחוק מלהיות "סוס עבודה", במיוחד אחרי שהיה מספר שתיים אחרי מקפאדן לאורך כל קריירת המכללות. גם ג'ונס צפוי להיבחר בסיבוב הראשון, במחציתו השנייה.


סליפר – קסוויר אומון, נורת' ווסט מיזורי סטייט. רץ ממכללה קטנה שלא שיחק מעולם ברמות הגבוהות, לכן ייבחר רק בסיבוב שישי-שביעי. אף על פי כן, קבע את שיא המכללות בכך שעבר 1,500 יארד בכל אחת מארבע השנים בהם שיחק. מאוד דומה לג'ונתן סטיוארט מבחינת התכונות וסגנון המשחק (חזק מאוד, רץ דרך האמצע, סבלני והחלטי). החיסרון הגדול שלו הוא חוסר מהירות (רק 4.59 בריצת 40). זה מגביל אותו בכל מה שקשור ליכולת ביצוע מהלך ריצה גדול.

כפי שנאמר, אומון ייבחר בסיבובים מאוחרים, אבל יש לו פוטנציאל להצליח ב-NFL, נכון, במיוחד בשיטת החסימות האזורית. כך שיצפה לטלפון מברונקוס, פאקרס או טקסנס.

רג'י סמית', אוקלהומה. אכן, תמונות קשות. אין אף סייפטי בדראפט שראוי להיבחר בסיבוב ראשון (לא, גם לא פיליפס, עליו אדבר בהמשך). הסייפטי הטוב ביותר הוא, לטעמי, רג'י סמית', אשר בזכות הריצה של 40 יארד ב-4.61 שניות הוכיח לכל הקבוצות כי מגן פינה הוא כנראה לא יהיה, וכדאי לו להתרכז בעמדת הסייפטי.

זה לא אומר שהזמן שהציג בריצת ה-40 הוא מספיק טוב עבור הסייפטי, אבל אני מסכים עם אלה שטוענים שבמקרה שלו הזמן האיטי אינו משקף את יכולתו על המגרש. אם תצפו בקובץ הווידאו המצורף, תראו שזה נכון – אכן על המגרש רג'י נראה יותר מהיר, וזה מה שקובע בסופו של דבר. אני מקווה בשבילו כי הוא פשוט נפל על יום גרוע בתקופת המבחנים.

היתרון הגדול של סמית' על פני אותו פיליפס טמון בעובדה שהוא מסוגל לשחק בעמדת הסייפטי החופשי, כיוון שיש לו יכולת מצוינת בהליכה על הכדור, כלומר האינסטינקטים שכל כך חשובים עבור הסייפטי המודרני. הוא מחשב מאוד מהר את מסלולו של הכדור ויודע להגיע אליו מהר מאוד (סיים את עונתו האחרונה עם 3 חטיפות ו-14 בלימות מסירה) בדומה למגני פינה (לא לחינם הוא שיחק בעמדה הזאת לאורך עונת 2007). כלומר, במקרים רבים אפשר יהיה אף להציב אותו באחד על אחד על התופס, שלא לדבר על כך שעזרתו למגני הפינה במצבי מסירה תהיה יעילה ביותר.

רוב הבעיות של סמית' יבואו בתחום התיקול, בעיקר במצבי ריצה. ראשית, הוא לא מספיק פיזי בכדי לתקל חזק תוך כדי ריצה. היכולת הזאת היא חשובה עבור הסייפטי החופשי, כיוון שאיננו ניצב בדרך כלל על שחקן ספציפי, אלא בשטח פתוח ממנה הוא צריך לנוע בריצה לעבר השחקן עם הכדור בכדי לתקל אותו באגרסיביות (ע"ע בריאן דוקינס או אד ריד). במקרה של סמית' פעמים רבות הוא מחטיא תאקלים, או שחקן המטרה מצליח לעבור דרכו. לכן הוא יהיה חייב לעלות כמה פאונדים ולעבוד קשה על כל מה שקשור לטכניקת התיקול. גם בתחום ההצטרפות לבליץ ומשחק בתוך "הקופסה" יש לרג'י מה לשפר. היות שאיננו חזק במיוחד, יהיה ניתן לחסום אותו בקלות בקו ההתנגשות, לכן הוא לא יועיל לקבוצתו שתציב אותו באזור הזה.

מה שעוד משחק לטובתו של סמית', היא העובדה שהוא מחזיר בעיטות מוכשר, שיצטרך, אומנם, להיפתר מההרגל של חיפוש TD בכל החזרה, ולהתחיל לרוץ קדימה ולא לצדדים. המיקום בדראפט? יכולת הכיסוי והאינסטינקטים הם היתרון הגדול של סמית', בזמן שחוסר פיזיות ובמיוחד הזמן אותו קבע בריצת ה-40 יגררו אותו למטה. הערכה שלי – אמצע סיבוב שני.

מיאמי, פלורידה. קחו את רג'י סמית', תהפכו את כל התכונות שלו, ואתם תקבלו את קני פיליפס. שחקן מאוד פיזי (1.86, 99 ק"ג), מתקל מאוד יעיל, בעל מהירות טובה בהגעה לשחקן המטרה. פיליפס טוב מאוד נגד הריצה ומתפקד מצוין בתור שחקן שמיני בקופסה: לא קל בכלל לחסום אותו גם לשחקנים כבדים וחזקים ממנו.

החיסרון שלו הוא בכיסוי. האינסטינקטים שלו בהליכה על הכדור שואפים לאפס, יכולת הכיסוי שלו במצבי מסירה אינה גבוהה וזה בלשון המעטה. עקב כך, הוא לא יהיה מסוגל לתפקד ב-NFL בעמדת הסייפטי החופשי, מה שמצמצם מאוד עבורו ועבור הקבוצה שתבחר אותו את האפשרויות להשתמש בו. ככה שאנחנו מקבלים שחקן שמסוגל לשחק אך ורק בתור סייפטי חזק, בזמן שגם בעמדה הזאת הוא יהיה יחסית מאוד מוגבל.

כיום עמדת הסייפטי בכלל ועמדת הסייפטי החזק בפרט מעלה דרישות חדשות ומורכבות בפני השחקנים המשחקים בהן. נכון, בדרך כלל יש לסייפטי חזק תפקיד מוגדר יותר מזה של הסייפטי החופשי במצבי מסירה. למשל, הוא מופקד על שחקן ספציפי בשמירה אישית במערכים כגון קאבר-1 (בד"כ על טייט אנד או רץ אחורי). אולם, בתקופת "פאס-האפי אופנס" של היום הסייפטי החזק נאלץ יותר ויותר להתמודד גם עם התופסים (לא שהתמודדות עם טייט אנד כמו וויטן וגונזאלס היא נעימה יותר עבורו), אם זה במצבי עזרה ואם זה באחד על אחד. ספק גדול אם קני פיליפס יהיה מסוגל לעשות זאת, בגלל המגבלות שצוינו לעיל.

אם הדראפט הנוכחי היה מתקיים לפני שנת 2004, בה הליגה הגבילה מאוד את השימוש בפיזיות כנגד התופס – פיליפס ללא ספק היה נבחר בסיבוב הראשון. בשנת 2008 אין שום סיבה שייבחר למעלה מסוף סיבוב שני. אבולוציה, רבותיי, כפי שאמר צ'רלס דרווין. גם שחקני פוטבול צריכים להתאים את עצמם לסביבה המשתנה, אחרת לא ישרדו.

סליפר – קוונטין דמפס, U.T.E.P..איזה שחקן! 17 חטיפות בליגת המכללות (מתוכם 3 שהוחזרו ל-TD), אינסטינקטים נהדרים, מסוגל לשחק (וגם שיחק באותה רמה של הצלחה) בכל עמדה בסקנדרי, כולל מגן פינה. מהירות קטלנית (4.38 בריצת 40), שמאפשרת לו לצוץ משום מקום ולעצור מהלך התקפה, בזמן שידיו המצוינות מאפשרות לו להיות פליימיקר נהדר. חשוב לציין שהנ"ל השתתף בסניור בול וחטף כדור אחד. דמפס גם מחזיר בעיטות לא רע בכלל, כך שיש לו הרבה מאוד תכונות שהופכות אותו למתאים להשתלב בליגת ה-NFL של היום.

יש לקוונטין שני חסרונות. אחד, יכולת התיקול דורשת שיפור רציני. שתיים, הוא מעולם לא שיחק מול קבוצות ברמה תחרותית גבוהה. עקב כך דמפס עשוי להיבחר בסיבובים המאוחרים, אם כי לא יפתיע אותי אם ייבחר אפילו בסיבוב השלישי.

ההמשך יבוא, תשארו מחוברים.